שימוש לרעה בהליך הגישור כמכשיר להשגת תוקף של פסק דין להסדר גישור, בניגוד לחוק ולתקנות

20.09.2020

שימוש לרעה בהליך הגישור כמכשיר להשגת תוקף של פסק דין להסדר גישור, בניגוד לחוק ולתקנות

מאת עו”ד גיורא אלוני, מגשר

הנושאים הללו של דרישות החוק והתקנות למתן תוקף של פס”ד להסדר גישור, כבר עלו לרשת בשני מאמרים לפחות, האחד, מיוני 2010,  תחת הכותרת “התנאים לאישור הסדר גישור[1]” והשני, כותרתו היתה “מגשרים שמוציאים את דיבת המקצוע רעה[2]“, מנובמבר 2013. ומומלץ בפני הקורא לחזור ולקרוא אותם.

הדברים הינם חמורים במיוחד, כשהסיטואציה חוזרת על עצמה ומי שמכנים עצמם מגשרים, שוב פועלים באופן, שפוגע ומעוות את מקצוע הגישור והינו אף בניגוד לחוק ולתקנותיו. חובה עלינו להצביע ולהתריע בפני קהל המגשרים, להימנע מלהיכנס למצבים אלה, הגם שהכנסה בצדם.

לאחרונה, 26.7.2020, יצא, מלפני ביה”ד הארצי לעבודה פסה”ד בעניין ע”ע 15721-07-19 THEERAPHAT MAOLEE ואח’ נ’ שלמה דוד בע”מ ואח’, שהתברר בפני כב’ השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, השופט אילן סופר .נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון, נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי כהן.

רקע עובדתי

בבית הדין האזורי לעבודה התבררה תביעתם של המערערים, עובדים זרים נתיני תאילנד, נגד המשיבות, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתם וסיומה, בסך כולל של 1,605,940 ש”ח בגין חמשת התובעים (להלן: תביעת המערערים).

בביהמ”ש, נשמעה עדות מוקדמת של העובדים, המערערים כאן, ולאחר הישיבה השנייה, באותו יום טסו המערערים חזרה לתאילנד. אלא, שבין מועד הדיון בביהמ”ש לבין יציאתם מהארץ, נחתמו בין המערערים לבין המשיבות הסכמי פשרה. כשבועיים לאחר מועד שמיעת העדות המוקדמת ועזיבת המערערים את הארץ, הוגשו לבית הדין האזורי בבאר-שבע, ארבע בקשות למתן תוקף של פסק דין להסכמי פשרה בין כל אחד מהמערערים לבין המשיבות. לפי הנטען בהסכמי הפשרה, הם נערכו באמצעות מגשרת, גב’ אפרת קאפח (להלן: “הסכמי הפשרה”, כפי שהם נתפסו ע”י ביה”ד, שהרי הליך גישור לא היה כלל במקרה זה).

הבקשות למתן תוקף של פסק דין להסכמי הפשרה הוגשו, ככל הנראה על ידי המשיבה, בארבעה הליכים חדשים ונפרדים, ולא במסגרת הליך תביעת המערערים, שהיה כאמור תלוי ועומד לפני בית הדין. בבקשות למתן תוקף של פסק דין להסכמי הפשרה צוין, בין היתר, כי העובד הצהיר בפני גב’ קאפח, המגשרת, שהוא מבטל את התביעה בתיק בו הוגשה תביעתו כנגד המשיבות, כי העובד מבטל את ייפוי הכוח שניתן לעורך הדין המייצג אותו בתיק וכי העובד נתן בידי המגשרת ייפוי כוח לשמש כמגשרת.

בית הדין האזורי נתן תוקף של פסק דין לארבעת הסכמי הפשרה, שהוגשו בעניינם של המערערים, פסקי הדין אשר נתנו תוקף להסכמי הפשרה הפכו חלוטים (להלן: פסקי הדין החלוטים).

בתיק נוסף, שהיה תלוי ועומד באותו הקשר, כשעה לאחר הדיון, התקשרה גב’ קאפח, המגשרת, לנציגי הנתבעת באותו תיק, והודיעה להם, כי המערערים מבקשים להגיע עמם להסדר וזאת טרם יציאתם את הארץ; הנציגים הללו נענו לבקשה ונפגשו עם גב’ קאפח ועם המערערים; במסגרת פגישה זו נכח אף מתורגמן לשפה התאית, והצדדים הגיעו להסכמות כמפורט בהסכמי הפשרה; הסכמי הפשרה קיבלו תוקף של פסק דין בהליכים אחרים;

נוכח האמור, התבקש בית הדין למחוק את תביעתם של המערערים, ולחלופין לאשר את הסכמי הפשרה שניתן להם תוקף של פסק דין.

אין טעם להלאות את הקורא בשלבים השונים של הגלגולים המשפטיים של הפרשה. מה שחשוב להבין, שכל ניסיון, שנעשה מאוחר יותר ע”י המערערים להתנער מפסקי הדין בעניינם נדחה, ע”י בתיה”ד דלמטה, בקבעם, שפסקי הדין, שנתנו תוקף להסכמי הפשרה, נעשו חלוטים ואין עוד ערעור עליהם.

החלטתה של רשמת ביה”ד הארצי לעבודה

המערערים הגישו ערעור על החלטות ביה”ד האזורי לעבודה, ואילו המשיבות הגישו בקשה למחיקת הערעור על הסף מפאת איחור בהגשתו. המערערים מצדם הגישו בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, שנדונה בפני רשמת ביה”ד הארצי לעבודה, שקבעה, כי נוכח נסיבותיו החריגות של העניין יש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין של ביהמ”ד האזורי.

 אנו מוצאים את פסיקתה של הרשמת חשובה ביותר למאמר זה ונביאה כמעט כלשונה:

עיון בתיק בית הדין ובהסכמי הפשרה, שהוגשו מטעם המערערים לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, מעורר סימני שאלה לגבי נסיבות חתימת הסכמי הפשרה, ובין היתר, אלה: ארבע הבקשות למתן תוקף של פסק דין להסכמי הפשרה/הגישור בעניינם של המערערים אינן חתומות על ידי המגשרת, על ידי המערערים או על ידי גורם אחר;

הבקשות למתן תוקף של פסק דין להסכמי הגישור לא נתמכו בתצהירים, אף שנכללו בהן הצהרות משמעותיות, לפיהן המערערים מבקשים לבטל את תביעתם ומבקשים לבטל את ייפויי הכח שניתנו לעורך הדין המייצג אותם. יוער, כי הצהרות אלה לא נכללו בהסכמי הפשרה שנחתמו על ידי המערערים, אלא בבקשות למתן תוקף להסכמי הפשרה, אשר כאמור לא נחתמו על ידי גורם כלשהו.

יצוין בהקשר זה, כי ב”כ המערערים, שהגיש לבית הדין ייפויי כח חתומים לייצוג המערערים, לרבות בהליכי ערעור, לא לקח חלק בהליך הגישור ובהליך הבקשה למתן תוקף של פסק דין להסכמי הגישור, אף שלכאורה הליכי הגישור נוהלו והסכמי הגישור נחתמו בעת שתביעת המערערים הייתה תלויה ועומדת לפני בית הדין האזורי. עוד יש לציין, כי בהליך, שמתנהל לפני בית דין זה, הוגשו עמדותיהם של  היועץ המשפטי לממשלה ושל לשכת עורכי הדין בישראל, ולפי האמור בהם, יכול, שנסיבות העניין לפנינו מהוות פגיעה בזכות הייצוג של המערערים ופעולה שאינה עולה בקנה אחד עם כלל האתיקה האוסר על עורך דין לפנות לבעל דין מיוצג שלא באמצעות עורך דינו (סעיף 25 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו – 1986).

על האמור נוסיף, כי הסכמי גישור נוספים, שנחתמו באמצעות המגשרת גב’ קפאח לא אושרו על ידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, מחמת ליקויים שונים שהתגלו במסמכים.

הכרעת ביה”ד הארצי לעבודה

מהשתלשלות האירועים כמתואר לעיל עולה חשש כבד לניצול לרעה של הליכי משפט על ידי המשיבות, וסיכול האפשרות לדון בזמן אמת בתוקפם של הסכמי הפשרה, וזאת תוך הדרת בא כוחם של המערערים מההליך שנפתח בשמם.

תמונה זו עולה מכך, שהסכמי הפשרה הוגשו במעמד צד אחד, בהליכים חדשים ונפרדים ולא בתיק תביעת המערערים, שבה היו מיוצגים על ידי בא כוחם. ככל שצדדים להליך תלוי ועומד, מגיעים להסדר פשרה ביחס לעילות התביעה מושא ההליך, עליהם להגיש את הסכם הפשרה במסגרת התיק התלוי ועומד. עצם הגשת הסכמי הפשרה, שעל פי הנטען בהם, נועדו לסיים את הסכסוך בתיק התלוי ועומד לא לתיק התובענה המקורית, אלא בארבעה הליכים חדשים ונפרדים, תוך העלמת הגשתם מבא כוח המערערים, היא כשלעצמה התנהלות בלתי ראויה, חסרת תום לב ומעוררת חשש בדבר תוקפם של הסכמי הפשרה.

יתר על כן. הליך הגשת הסכמי הפשרה לאישור אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד – 1984 (להלן – חוק בתי המשפט) ותקנות בתי המשפט (גישור), תשנ”ג – 1993 (להלן – תקנות הגישור). ונפרט:

חוק בתי המשפט מבחין בין הסדר גישור המובא לאישור בית המשפט עת תלויה ועומדת תובענה באותן עילות, לבין הסדר גישור המובא לאישור בית המשפט מבלי שתלויה ועומדת תובענה. בהקשר זה נוסיף, כי בסוג הסדר הראשון של הסדרי הגישור, קרי המובא לאישור עת תלויה ועומדת תובענה באותן עילות, נקבע בסעיף 79ג(ז) לחוק בתי המשפט כך:

הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט, ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסדר תוקף של פסק דין”.

תקנה 9 לתקנות הגישור מסדירה את אופן הגשת הסדר הגישור מהסוג הראשון לבית המשפט (תקנה 9(א) ותקנה 9(ב)). כמו כן מסמיכה,  בתקנה 9(ג) לתקנות הגישור, את בית המשפט לבקש הסברים אודות הסדר הגישור מהצדדים וכך נאמר:

בית המשפט רשאי לתת תוקף של פסק דין להסדר הגישור, וכן רשאי הוא לזמן את בעלי הדין לבית המשפט כדי שיתנו לו הסברים על הסדר הגישור“.

כאמור סוג שני של הסדרי גישור מוגש לאישור בית המשפט – “אף אם לא הוגשה תובענה באותו סכסוך”. על הסדר מסוג זה חולשות הוראות סעיף 79ג(ח) לחוק בתי המשפט ותקנה 10 לתקנות הגישור.

קובע סעיף 79ג(ח) לחוק בתי המשפט:

“(ח) הגיעו צדדים לסכסוך להסכמה על יישוב הסכסוך שביניהם בגישור שנערך לפי חוק זה, רשאי בית המשפט המוסמך לדון בתובענה נושא הסכסוך לתת להסדר הגישור שהושג ביניהם תוקף של פסק דין, אף אם לא הוגשה תובענה באותו סכסוך“.

ואילו בתקנה 10 נקבע:

 “בקשה למתן תוקף של פסק דין להסדר גישור (תיקון התשס”ב)

10.       (א)       בקשה למתן תוקף של פסק דין להסדר גישור לפי סעיף 79ג(ח) לחוק תוגש בדרך של המרצת פתיחה בידי הצדדים לסכסוך שחתמו על הסדר הגישור או מי מהם.

             (ב)           בבקשה יפורטו עובדות הסכסוך ופרטי הסדר הגישור, ויצורפו לה הסדר הגישור, ההסכם שנחתם בין הצדדים לסכסוך לבין המגשר ותצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה.

            (ג)           בקשה לפי תקנה זו תוגש לבית המשפט שהוא בעל הסמכות הענינית והמקומית לדון בתובענה נושא הסכסוך.

בתקנה זו, “סכסוך” – מצב שבו קיימת עילה לתביעת זכות”.

עיוות הדין והמשפט שגרמו הן המשיבות והן המגשרת

 “בענייננו, על פי הנטען בבקשה למתן תוקף של פסק דין להסכמי הפשרה, היא הוגשה בהתאם לתקנה 10 לתקנות הגישור המתייחסת לסעיף 79ג(ח) לחוק בתי המשפט. דהיינו, הבקשה הוגשה משל המדובר בהסדר גישור מהסוג השני המוגש מבלי שתלויה ועומדת תובענה באותן עילות, ולא היא. משהייתה תלויה ועומדת תביעת המערערים, חל סעיף 79ג(ז) לחוק בתי המשפט וחלה תקנה 9 לתקנות הגישור. מכאן, שלא היה מקום להגיש את הבקשה לאישור הסכמי הפשרה בהליכים חדשים ונפרדים על פי תקנה 10 לתקנות הגישור, כנטען בסעיף 12 לבקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, אלא היה צריך להגישם בהתאם לתקנה 9 לתקנות הגישור לתיק תביעת המערערים. עצם ההסתמכות על תקנה 10 לתקנות הגישור יש בה כדי להטעות את בית הדין, שהסכמי הפשרה אינם בקשר לתיק התלוי ועומד לפני בית הדין, שבו היו המערערים מיוצגים על ידי עורך דין, שהסכם הפשרה נערך מאחורי גבו. העובדה, שבסעיף 1 לבקשה צוין כי בין הצדדים תלוי ועומד הליך משפטי ואף צוין מספר ההליך, אינה ממרקת את הפגמים בהתנהלות המשיבות כמפורט לעיל. כפי שהמשיבות ידעו לציין בראש המסמך את מספר התיק, שעה שהגישו את הודעת העדכון לתיק המקורי של תביעת המערערים, יכלו לעשות זאת במסגרת ארבע הבקשות לאישור הסכמי הפשרה”.

התוצאות המשפטיות בשל הפגמים בהתנהלות המשיבות והמגשרת

הפגמים בהתנהלות המשיבות כמתואר לעיל שיבשו את ההליך שהיה צריך להתקיים בנוגע לאישור הסכמי הפשרה, וזאת כמפורט להלן:

האחד – סוכלה האפשרות של בית הדין לערוך בירור עם בעלי הדין כאמור בתקנה 9(ג) לתקנות הגישור, ולשמוע את עמדת המערערים ו/או בא כוחם, וכן לבחון אם מדובר בהסכם פשרה שראוי לאשרו בנסיבות העניין, על רקע ההליך התלוי ועומד. לפיכך, הליך האישור היה הליך במעמד צד אחד, למרות שעל פי מהותו במכלול נסיבות העניין ראוי היה שיתקיים דיון לצורך בירור הנסיבות האופפות את חתימת הסכם הפשרה, באותו יום שבו העידו המערערים עדות מוקדמת והיו בדרכם לשדה התעופה.

השני – ההגשה של הסכמי הפשרה לאישור בהליך נפרד, גרמה לכך שנוצר ערפל סביב היקפו של ייפוי הכוח של ב”כ המערערים. אילו היו מוגשים הסכמי הפשרה כנדרש לתיק התלוי ועומד, הרי שעל פני הדברים ייפוי הכוח הקיים היה חובק אותו, אלא אם בוטל כדין, וגם עניין זה טעון בירור.

כיוון שפגמים אלה יורדים לשורש ההליך, והם הביאו למחיקתה של תובענת המערערים, מושא ההליך שלפנינו, הרי שהתרופה לכך היא עריכת הבירור הנדרש, כפי שהיה נערך אילו המשיבות היו פועלות כדין. עם זאת, נוכח העובדה, שהסכמי הפשרה אושרו על ידי מותב אחר, הליך הבירור יתקיים לפני המותב שאישר את הסכמי הפשרה. לדידנו, מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, ולכן ההליך הוא בקשה לביטול פסקי הדין שאישרו את הסכמי הפשרה, ואין הכרח בהגשת תובענה חדשה לביטול פסקי הדין. ערים אנו לכך שחלף המועד להגשת בקשה לביטול פסקי הדין, אולם נוכח הפגמים החמורים בהתנהלות המשיבות, והצורך בבירור תוקפם של הסכמי הפשרה במכלול הנסיבות כמתואר לעיל, אנו סבורים כי יש להורות על עריכת הבירור למרות חלוף הזמן”.

השופטים המלומדים מצטטים מפסק דינו של ביהמ”ש העליון

“לעניין הצורך לערוך בירור בנסיבות העניין, יפים דברי בית המשפט העליון ב בש”א 2236/06 עזרא חממי ואח’ נ’ אלברט אוחיון ואח’ (5.6.2006):

“בדרך כלל, בבואו לאשר הסכם פשרה המוגש לו על ידי בעלי הדין, מניח בית המשפט כי ההסכם הושג כדין, ומקום שבעלי הדין מיוצגים על ידי עורכי דין, כי ההסדר התגבש בשיתוף עם עורכי הדין כנדרש על פי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. שהרי כלל הוא כי עורך דין היודע כי הצד שכנגד מיוצג בעניין פלוני בידי עורך דין, לא יפנה אל הצד שכנגד אלא באמצעות אותו עורך הדין המייצגו באותו עניין, ולא ייפגש עם הצד שכנגד לצורך דיון באותו עניין אלא בנוכחות עורך דינו (כלל 25 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו – 1986. לפיכך, בדרך כלל, אין בית המשפט המתבקש לאשר הסכם פשרה נוהג לחקור ולדרוש באשר לנסיבות השגת ההסדר, אלא בוחן את טיבו ותוכנו של ההסכם המונח לפניו, ומחליט אם ראוי לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין.

אולם בענייננו, נתקיימה מערכת נסיבות קודמת אשר חייבה התייחסות מיוחדת של הרשם שנתבקש לאשר את הסדרי הפשרה שהובאו בפניו. זו קשורה לרקע עריכת הסדרי פשרה ….

 על רקע התנהלות העבר, הסכמי הפשרה שהוצגו בפני הרשם לאישור היו טעונים מורכבות מיוחדת, וחייבו התייחסות מיוחדת של ערכאת השיפוט שנתבקשה לאשרם כדי להבטיח שההסכמים תקינים לא רק על פניהם אלא גם מבחינת נסיבות עריכתם… כדי להעמיד את הרשם על אותם עניינים הראויים לבחינה מיוחדת בהקשר זה, היה על המערערים לשטוח בפניו פרטים אודות ההליכים הקודמים הקשורים להסדרי פשרה שהיוו נשוא להחלטות שונות, …זאת לא עשו, ובכך הפרו את חובת תום הלב בתחום הדיוני, החלה עליהם כבעלי דין, וזאת אף לפי הגישה המשפטית המצרה את חובת תום הלב בתחום סדרי הדין”.

הכרעת ביה”ד

דין הערעור להתקבל כך, שפסק הדין החלקי מיום 19.5.2020 שבו נמחקה תביעתם של המערערים להתבטל. הבקשה למחיקת התביעות תתברר שנית לאחר שימוצה הליך הבירור בעניין הסכמי הפשרה כמפורט להלן, ובהתאם לתוצאתו.

“בטרם נעילה נבקש להדגיש: כאשר מוגש לבית הדין הסכם גישור או הסכם פשרה לאישור ומתן תוקף של פסק דין, מתן האישור אינו אוטומטי אלא נתון לשיקול דעתו של בית הדין. במסגרת שיקול הדעת, על בית הדין לבחון האם בנסיבות העניין יש לערוך דיון לשם קבלת הסברים ובירור נסיבות חתימת ההסכם ותוקפו. רגישות מיוחדת מתחייבת כאשר מדובר בהסכמים שנערכו עם אוכלוסייה מוחלשת, כגון עובדים זרים, ובמיוחד עת עולה מהסכם הפשרה כי העובד הזר לא היה מיוצג במשא ומתן לכריתת הסכם הפשרה. יודגש, כי האמור לעיל חל בנסיבות מוגש לבית הדין הסכם גישור לאישור בטרם הוגש הליך, בהתאם לתקנה 10 לתקנות הגישור, וודאי כך כאשר תלוי ועומד הליך אחר בין הצדדים”. 

לסיום, הערת הכותב.

בכל פסה”ד החשוב הזה, לא הוזכרה כלל, להפתעתי יש לומר, אחת העבירות המרכזיות ביותר, שבצעו המשיבות והמגשרת קפאח, במסגרת פעולתם לגזילת זכויותיהם של העובדים הזרים. הסדרי הפשרה, שעליהם הם החתימו את העובדים הללו, היו בלתי חוקיים בעליל, בהיותם מנוגדים לחוקי המגן במשפט העבודה. חוקי מגן הם חוקים הנכללים בדיני העבודה ומטילים על מעביד את החובה להעניק לעובדיו תנאי עבודה מינימליים מסוימים. אילו הם חוקים קוגנטיים[3].

חוקי המגן נועדו להגן על זכויותיהם של עובדים הן מפני המעבידים והן מפני ויתור של העובד עצמו על זכויותיו. מרבית חוקי המגן קובעים זכויות קוגנטיות (זכויות שהעובד אינו יכול לוותר עליהן). עובד (או נציגות עובדים) לא יכול לוותר על זכות מהזכויות המוענקות לו בחוקים אלו, גם לא בחוזה אישי או בהסכם קיבוצי.

הסכמים יכולים לשפר את זכויותיו של העובד מעבר למינימום הקבוע בחוקי המגן. נושאים המוסדרים בחוקי המגן הם אורך יום העבודה ושבוע העבודה, הגנת השכר, זכות לחופשה, לדמי מחלה ולשכר מינימום, גיל עבודה מינימלי ועוד, וכן להטיל הגבלות כלליות על אופן העסקתם של עובדים, לשם שמירה על בריאותם וביטחונם האישי של עובדים.

להלן רשימה חלקית של חוקי המגן העיקריים בישראל:, שנראו לנו רלבנטיים בנסיבות המקרה:

חוק דמי מחלה, חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה , חוק הגנת השכר , חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, חוק חופשה שנתית, חוק עובדים זרים, חוק פיצויי פיטורים, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, חוק שכר מינימום, חוק שעות עבודה ומנוחה.

תקנה 8 (ב) קובעת מתי כי “המגשר רשאי להפסיק את הגישור אם הוא סבור כי נתקיים אחד מאלה:

(4א) “הסדר הגישור שבעלי הדין עומדים להגיע אליו הוא בלתי חוקי, בלתי מוסרי או סותר את תקנת הציבור”;

ברור, שניהול גישור על זכויות קוגנטיות, הינו בלתי חוקי ובוודאי גם בלתי מוסרי וסותר את תקנת הציבור. יכול להיות שהמגשרת, אף לא היתה ערה לכך, שהיא פועלת בניגוד לחוקת העבודה.

ושוב ישנם מגשרים, שמוציאם את דיבת המקצוע רעה.


[1] http://www.giora-aloni.co.il/?p=397

[2] http://www.giora-aloni.co.il/?p=834

[3] חוק קוגנטי הינו חוק אשר לא ניתן להתנות עליו, שכן החוק הינו בעל אופי כופה. החוק הקוגנטי, אינו מאפשר לאדם ויתור על זכות המוענקת לו מאחר ואין תוקף לוויתור. בחוקים קוגנטיים, חתימת האדם והסכמתו בטלה ומבוטלת מאחר והחוק הינו כופה. כך, לדוגמא: אדם אינו יכול להסכים שיבצעו כלפיו עבירה פלילית. כל הפרה של הוראה במשפט הציבורי כמו, למשל, בסדר הדין הפלילי, תגרור סנקציה עונשית.

https://www.israelmediators.org/2020/09/22