מציאות מתהווה בעולם הגישור / כתב: עו”ד גיורא אלוני , מגשר ערכה לפרסום: ד”ר ברכה בן שמאי, מגשרת

15.1.17

מציאות מתהווה בעולם הגישור / כתב: עו”ד גיורא  אלוני , מגשר                                                                          

ערכה לפרסום:  ד”ר ברכה בן שמאי, מגשרת

 

“בית המשפט לענייני משפחה”, הוציא ברשות השופט ארז שני פסק דין נוקב,  המנסה למצוא מוצא מהקשיים ביישום החוק להסדר התדיינויות במשפחה.

הרקע החוקי

כמעט ואין מפגש של עורכי דין מתחום דיני המשפחה, שבו לא חוזרת ועולה הטענה; בדבר הליקויים  על דרך יישומו של ה’חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה’ (הוראת שעה), תשע”ה-2014. לב הבעיה היא, משך הזמן הרב שחולף מעת הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לערכאה השיפוטית (סע’ 3(א) לחוק), ועד להזמנת הצדדים לפגישה עם יחידת הסיוע (ליד הערכאה השיפוטית). ועוד לארבע פגישות מידע, היכרות ותיאום (להלן – פגישת מהו”ת), או לחילופין מספר קטן של פגישות, על-פי החלטת יחידת הסיוע.

 

החוק קובע כי הזימון ליחידת הסיוע יעשה בתוך 45 ימים מיום הגשת הבקשה (סע’ 3(ב)(3). אולם יש אפשרות ליחידת הסיוע, חד פעמית,  להאריך את התקופה, ב-15 ימים בהודעה לערכאה השיפוטית ולצדדים;

 

בתום פגישת המהו”ת האחרונה עומדים לכל אחד מהצדדים עשרה ימים, להודיע ליחידת הסיוע אם הם מעוניינים להמשיך בהליך חלופי ליישוב הסכסוך (סע’ 3 (ד).

 

שמע מינה (כלומר), שבתקופה של 45 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, או 60 ימים – אם הוארכה כאמור בסעיף קטן (ב)(3) (להלן – תקופת עיכוב ההליכים), ובעשרת הימים העומדים לרשות הצדדים למתן הודעה כאמור בסעיף קטן (ד), וכן ב-15 הימים שלאחר מכן, זמן, שנועד  לצדדים לשקול את המשך צעדיהם (סע’ 4)  – לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית ולא תדון ערכאה שיפוטית בתובענה בעניין של סכסוך משפחתי בין הצדדים, לרבות בעניין סמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית (סע’ 3 (ה)).

 

רק כאשר חלפו התקופות כאמור בסעיף 3(ה), ולא הגיעו הצדדים להסדר מוסכם בהליך ליישוב סכסוך בהסכמה, רשאי הצד שהגיש תחילה את הבקשה ליישוב הסכסוך, להגיש בתוך 15 ימים, תובענה בעניין של סכסוך משפחתי לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין (סע’ 4).

 

הקושי המעשי שנוצר

 

על מה יוצא קצפם של עורכי הדין? על כך, שהלכה למעשה מאז הגשה הבקשה לישוב סכסוך, חולפים 90 ימים ואף יותר, עד לפגישת המהות הראשונה. ברור לכל אדם בר דעת כי  הדבר גורם נזקים ועינויי דין ללקוחותיהם, שחייהם נעצרו ותלויים על בלימה.

 

מסיבה זאת פנתה עו”ד גת לביהמ”ש בתיק – בית משפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו בתיק י”ס ,27821-11-16, בבקשה להורות על סיום הליכי יישוב סכסוך מכוח תקנה 16 לתקנות אשר הותקנו עפ”י החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה “הוראת שעה”, תשע”ה-2014 (להלן: “החוק” ו”התקנות” בהתאמה) וזאת מהטעם שנקבע למבקשת מועד לפגישת מהו”ת ראשונה, 100 ימים לאחר הגשת התובענה, הרבה מעבר למועד שנקבע בחוק.

 

לטובת הקורא נזכיר, שתקנה 16 (ג) לתקנות הנ”ל קובעת, שכאשר “הוגשה בקשה לקיצור או להארכה של תקופת עיכוב ההליכים, תעביר יחידת הסיוע את עמדתה לערכאה השיפוטית שאליה הוגשה הבקשה; בהחלטה תשקול הערכאה השיפוטית, בין השאר, את המלצת יחידת הסיוע; עמדת יחידת הסיוע תינתן ככל האפשר לאחר קיומה של פגישת מהו”ת אחת לפחות עם הצדדים, ומי שלא התייצב לפגישה לא יהיה רשאי להגיש בקשה לקיצור תקופת ההליכים, אלא באישור בית המשפט מטעמים מיוחדים שירשמו”.

 

הכרעת ביהמ”ש בבקשה

 

הבקשה להורות כי תמה תקופת עיכוב ההליכים, ולמעשה, להורות על סיום הליכי יישוב סכסוך מכוח תקנה 16 לתקנות  הנזכרות, דבר שיביא לסגירת התיק, כך שיתאפשר למבקשת לפעול על-פי ההוראות שבחוק, הנוהגות למצב שלאחר הליך המהו”ת הונחה למפתנו של כב’ השופט ארז שני.

 

במקרה שלפנינו, המזכירות קבעה את פגישת המהות הראשונה 100 ימים, לאחר הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך. השופט המלומד, בוחן את המצב שנוצר, ונראה שמה שעומד לעיניו היא זכות היסוד לפניה לערכאות, העומדת לכל אזרח ולכל מי שנמצא בגבולות ישראל. ברור שלמזכירות ביהמ”ש ואף לביהמ”ש עצמו אין שום שליטה על קצב עבודת יחידת הסיוע. המועדים לפגישות המהו”ת נקבעים לפי עומס העבודה ועוד שיקולים פנימיים של המערכת. גם אם נקודת המוצא היא , כי יחידת הסיוע עושה כמיטב יכולתה, בתום לב ובמקצועיות, כל האמור לעיל עדיין אינו מתיר לאיש להפר, על דעת עצמו וכעניין שבשיטה, את הוראות המחוקק.

 

המחוקק אמנם מצא לנכון, במסגרת החוק דידן, לפגוע או לצמצם את זכות היסוד האמורה, אולם החוק קבע את משכה של פגיעה זו באופן שתהא מידתית ותשקף במאוזן את תכלית החוק, ולאיש אין הסמכות להאריך את התקופה שבה נמנעת מהאזרח הפניה לערכאות, לבד מהמחוקק עצמו. הארכת התקופה ב- 15 יום ע”י יחידת הסיוע, המתאפשרת עפ”י החוק, לא נועדה, לתפיסתו של השופט, לטפל בעומסים, אלא לענות על צרכים כגון שאחד הצדדים אינו בארץ או שמא חלה. שימוש יתר ביכולת הארכת הזמן הזו בגין עומסי העבודה, אך תביא לזילות בחוק ובמועדים שנקבעו בו.

 

המעיין בתקנה 17 לתקנות שהוסדרו בשנת 2016, יגלה כי ביהמ”ש רשאי לקצר את תקופת עיכוב ההליכים במקרים המנויים בתקנות וסעיף 17א10 מדבר על מקרה חריג בו המליצה יחידת הסיוע, מן הטעם שההמתנה תגרום נזק, לסיים את עיכוב ההליכים.

 

 

 

וכך פוסק השופט ארז שני בפסק הדין:

 

“צריך להבין, כל עוד קיים עיכוב ההליכים, מוגבלת מאוד גישתו של בעל דין לערכאות. מדובר בבקשות מקוצרות, שתוקפן, בדרך כלל, רק עד תום עיכוב ההליכים. בעל דין כזה, גם אם יגיש בקשה, יסתכלו בבקשות במשקפי החוק, תוך שיקול של אי שינוי המצב, כך שיתאפשר ניהול שיח, הבקשות תוגשנה ותיענינה בצורה תמציתית ומקוצרת וסעדים רחבי היקף שאינם מידיים נמצאים, למעשה, מחוץ להישג ידו של בעל הדין…

 

המחוקק קבע 45 יום ובשום מקום לא נאמר כי יחידת הסיוע תהא רשאית להכפיל או לשלש את המועד, בשל שיקולים טכניים של עומס….

 

למעשה, מציב המצב את בתי-המשפט בפני בעיה נתונה ותפקידם של בתי-המשפט לספק פתרונות לבעיות ופתרונות אלה צריכים, בראש ובראשונה לציית לחוק אשר קבע המחוקק.

 

בנסיבות אלה, אם יחידת הסיוע איננה פנויה והסכסוך נותר בעינו, 100 ימים או יותר, אין מנוס אלא להבין כי מן הראוי לסיים את תקופת עיכוב ההליכים, כל אימת שנקבע מועד העולה על 45 הימים ולראות את הודעת יחידת הסיוע בדבר המועד, כהסכמה אוטומטית לעיכוב ההליכים.

 

כך כתבתי בפסק-דיני הקודם….

 

הואיל וכך, תם עיכוב ההליכים”.

 

הערה לסיום

כותב שורות אלה מפנה את תשומת ליבו של הקורא לכך שאת הקושי הטכני הנוגע לעומס יתר בעבודת יחידות הסיוע וכתוצאה מכך, כאמור, בקביעת מועדי פגישות המהות, רואה השופט ארז שני בעיניים שחושפות את השאלה האמתית, המהותית, שביסוד החוק נשוא הדיון כאן. תפיסת העולם שביסוד החוק היא שלמען המטרה החשובה, שהיא להביא בני זוג ליישב את הסכסוך שביניהם בדרכי שלום ככל האפשר, בעיקר למען ילדיהם ולמענם הם, על מנת שההון המשפחתי יישמר לצורך הבטחת העתיד הכלכלי ורווחתם של הצדדים ולא יישחק עד כלות בניהול התדיינויות משפטיות – תוגבל זכות היסוד של האזרח  לפנות לערכאות. אלא שבמגבלה על זכות זו חייבת להיות מידתית ומוגבלת בדיוק למסגרות הזמן שנקבעו בחוק, וביהמ”ש לא יכול לתת יד לפרקטיקה של הארכת משך הפגיעה הנ”ל בשל עומסי עבודה.