הסכם גירושין כמו הסדר גישור, הגם שקיבלו תוקף של פס”ד, אינם חסינים מפני ביטול.

07.7.2019

הסכם גירושין כמו הסדר גישור, הגם שקיבלו תוקף של פס”ד, אינם חסינים מפני ביטול.

מאת עו”ש גיורא אלוני, מגשר

“אין הסכם גירושין, שאושר בפני ביהמ”ש חסין באופן מוחלט מפני ביטולו”. זהו לב הפסיקה של כב’ השופטת שלי אייזנברג, סגנית נשיא ביהמ”ש לענייני משפחה בחיפה בתיק תלה”מ 7749-11-17 ק נ’ ק. וזהו גם המסר העיקרי לציבור המגשרים במאמר זה – הסדר גישור, שקיבל תוקף של פס”ד ניתן, בנסיבות מיוחדות, לתקיפה ולביטול.

סיפור המקרה בקצרה

במקרה זה הוגשה תובענה לביטול הסכם גירושין שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ע”י בית המשפט. הצדדים היו נשואים כעשרים שנה ומנשואיהם נולדו להם ארבעה ילדים משותפים. הסכם הגירושין נערך ע”י עורכת דין.

לטענת התובע, הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים נערך תוך ניצול מצוקתו ומצבו הנפשי הקשה, בחוסר תום לב תוך טעות, עושק והטעיה. מטעמי צדק יושר ושכל ישר, עותר התובע להכריז על ההסכם כבטל. לטענתו, הנתבעת הייתה מודעת למצבו הקשה וניצלה זאת. הנתבעת היא שיזמה את הפרידה, ניהלה את הליך הגירושין וגייסה עורכת דין מטעמה שערכה עבור הצדדים הסכם גירושין. לטענת התובע, עורכת הדין שערכה את ההסכם נפגשה עם התובע פעמיים בלבד, לא הועברה לעיונו טיוטה להסכם, התובע לא נשלח להיוועץ עם מישהו מטעמו, הוא לא נשאל לדעתו ולא הוסבר לו כי עורכת הדין מייצגת את הנתבעת בלבד. התשלום לעורכת הדין בוצע על ידי אביה של הנתבעת.

פסיקת השופטת

א. העיקרון

ההלכה קובעת, כי הסכם גירושין עליו חתמו הצדדים, אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, הרי מי שמבקש לבטלו בשל פגם ברצון, נדרש לעמוד בנטל ראיה גבוה, זאת בשל אופיו הסופי וההסכמי של הסכם גירושין, הצורך בהגנה על הציפיות הסבירות של בני הזוג והקושי להשיב את המצב לקדמותו. לכן לא בנקל תתקבלנה טענות שעניינן “פגם ברצון” כנגד פסק הדין המעניק תוקף של פסק דין להסכם גירושין, לאחר שבית המשפט התרשם כי “שני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר”, כי הסכם הגירושין נעשה מתוך רצון חופשי, תוך שכל צד מבין את ההשלכות של אישור הסכם הממון.

יפים לעניין זה דבריו של כב’ השופט ויצמן בתמ”ש (כ”ס)3351/07 מ.נ. נ’ מ.ש (פורסם בנבו):

“לעקרון הסופיות מישנה תוקף בעניינם של הסכמי ממון וגירושין  וזאת בשל דרישת הכתב הנוגעת לעריכתם והסדרת הליך אישורם בפני בית המשפט .

אם עיקר מטרת אישורו ומתן תוקף של פסק דין להסכם בהליכים אזרחיים רגילים הינה,  ליצור מניעות מן הצדדים לחזור ממנו ולאפשר את מימושו בהליכי הוצל”פ, הרי שלאישורו של הסכם גירושין, אשר ההליך הנוגע לו הוסדר ע”י המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 (להלן- חוק יחסי ממון), מטרה נוספת והיא – להבטיח כי תהא גמירות דעת לצדדים לו וכי עריכתו לא תהא מחמת  לחץ או השפעה בלתי הוגנת מכל סוג שהוא או מחמת שאר “מרעין בישין” הפוגמים בתוקפו של חוזה, כיוון שכך, הובהר בפסיקה כי על המבקש לבטל הסכם גירושין אשר אושר ע”י ביהמ”ש  וקיבל תוקף פסק דין לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד. וכפי שניסח את הדברים כב’ הש’ יהודה זפט – ‘המדיניות השיפוטית הראויה היא לצמצם ההתערבות בהסכמי גירושין שאושרו כדין לאותם מקרים בהם מירב הראיות מצביעות על קיומו של פגם ברצון”.

            הסכם גירושין הינו הסדר מיוחד המסדיר את מכלול היחסים בין בני זוג והוא אינו דומה להסכמים אחרים בעולם החוזי. הסכם גירושין מטיבו וטבעו כורך וקושר עניינים שונים, אשר ההסכמות לגביהם הם תוצאה של פשרה ואיזון, תוך התבוננות הצדדים על ההסכם כמכלול, מבלי שכל נושא בהסכם הגירושין מוגדר כחוזה נפרד שניתן להפרידו.

עם זאת, אין הסכם הגירושין שאושר בפני בית המשפט חסין באופן מוחלט מפני ביטולו.  הצדדים להסכם אינם מנועים מלטעון לפגם בכריתת ההסכם בהתאם לעילות המנויות בפרק ב’ לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג-1973 אשר עוסקות ב”פגם ברצון”.

ב. יישום העיקרון במקרה שלפנינו

במקרה דנא נטען כאמור לביטול ההסכם מחמת עושק טעות והטעיה לפי פרק ב’ לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג-1973 אשר עוסק ב”פגם ברצון”.
כידוע, עילת העושק מותנית בקיומם של שלושה יסודות מצטברים, השלובים זה בזה ככלים שלובים: 1. מצבו של העשוק- חולשתו שתבוא לידי ביטוי בחולשה/מצוקה שכלית או גופנית. בהקשר זה נפסק כי המועד הקובע לעניין מצבו של העשוק הוא מועד ההתקשרות ולכן, אין צורך שהמצוקה תהא מתמשכת. 2. התנהגות העושק – מודעותו של המתקשר למצוקה וניצולה. בהקשר זה נפסק כי גם אי אכפתיות או עצימת עיניים יחשבו כידיעה. וכן כי המצוקה, החולשה, או חוסר הניסיון לא תלויים בעושק ויתכן ונובעים ממקור אחר לחלוטין; 3 . היות תנאי החוזה גרועים מן המקובל. יסודות אלו מתקיימים בענייננו.


בכל הנוגע להתקיימות היסוד הראשון, ביהמ”ש שוכנע כי מצבו הנפשי הירוד של התובע בתקופת הפרידה מנעו מהתובע לקבל החלטות רציונליות ולנהוג בשיקול דעת עת חתם על הסכם הגירושין. בהתחשב בנסיבות- פירוק התא המשפחתי של התובע, שברון הלב , הפרידה היומיומית מילדיו, סיום מערכת יחסים ארוכת שנים בהן חיו הצדדים כישות אחת, עזיבתו את בית הצדדים, הנסיבות לפיהן הנתבעת יזמה את הליך הפרידה, העובדה כי רכשו הצדדים בית, השקיעו כספם ומרצם בשיפוצו, ונפרדו זמן קצר טרם המעבר לבית החדש, כשהתובע לא זכה ליהנות מפירות השקעתו, העובדה כי לנתבעת בן זוג חדש עמו עברה להתגורר בבית החדש, כל אלו גם יחד גיבשו את מצבו הנפשי של התובע בעת עריכת ההסכם, כפי שקבעה המומחית- חרדה קיצונית עם סימפטומים דיכאוניים, אשר פעלו כנגדו ביכולת להפעיל שיקול דעת סביר ולכן לא יכול היה מסוגל להעריך באותה העת בצורה בוגרת ונכונה את ההשלכות העתידיות של חתימתו על הסכם הגירושין.


היסוד השני- אין חולק כי הנתבעת היא אשר יזמה וקידמה את הליך הגירושין, יצרה קשר עם עו”ד והגיעה עם טיוטה מוכנה. הנתבעת כמי שרצתה לסיים באופן חד צדדי את מערכת היחסים היתה מודעת למצבו החלש של התובע, בייחוד לאור הנסיבות שהובילו אותה לסיים את מערכת היחסים.


היסוד השלישי – לאור אורח החיים של הצדדים ויכולותיהם הכלכליות (יכולות דומות ע”ס 8000-9000 ₪ בחודש) נדמה כי התובע הסכים במסגרת ההסכם לוויתורים בלתי סבירים הן באיזון הרכוש והן בקביעת דמי המזונות. התובע וויתר על מלוא זכויותיו בבית המגורים, תמורת סך זעום של 80,000 ₪ אשר ישולם לנתבע בשתי פעימות: האחת בתוך שנתיים מהגירושין והשנייה בתוך ארבע שנים; הנתבעת קיבלה לבעלותה המלאה ללא איזון את הרכב המשותף ואת תכולת הבית. התובע לבדו התחייב לסלק את יתרת החוב בחשבון המשותף בסך 20,000 ₪ וכן התחייב לסלק הלוואה משותפת בסך של 75,000 ₪ בעוד הנתבעת נוטלת על עצמה לסלק הלוואה של 20,000 ₪ בלבד. התובע התחייב להעביר סך של 48,000 ₪ בגין השיפוץ שערכו הצדדים בבית החדש מקרן ההשתלמות שלו- שעה שהבית עבר לבעלותה המלאה של הנתבעת. וכן לשלם מזונות בסך 5000 ₪ לחודש לארבעת ילדיו, למשך פרק זמן ארוך מהמקובל כך ששתי בנותיו הבגירות יקבלו מזונותיהן עד הגיען לגיל 27-28, בתוספת 2,000 ₪ לטובת בנותיו הבגירות בכל קיץ. כל אלו מצביעים באופן גורף על חוסר סבירות ופער ניכר אשר מותיר צד אחד חסר כל וצד אחר בעל נכסים וכספים נזילים.

כאמור, הסכם גירושין כורך בתוכו מארג של ויתורים ופשרות שעורכים הצדדים, תוך הסתכלות על ההסכם כמכלול. אולם במקרה דנן, לא ניתן להתעלם מהוויתורים המפליגים אשר ברי כי לאור מצבו הרגשי של התובע באותה העת, נעשו מבלי שהפעיל שיקול דעתו ראוי.


די בכך לקבלת התביעה ולהורות על ביטול הסכם הגירושין.


ובאשר לגישור

התובע טוען, שעומדת לו גם טענת טעות והטעיה  בהתאם לסעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים. לטענתו, עורכת הדין, שערכה את ההסכם לא ניהלה הליך גישור, לא היוותה מקור משפטי או ייעוץ. הוא הוטעה לחשוב, שעורכת הדין מייצגת גם אותו ואת האינטרסים שלו וכי תנאי ההסכם משקפים נאמנה את זכויותיו.

את הטענה הזו של התובעת דוחה השופטת המלומדת מכל וכל וקובעת:

” אין כל פסול בנסיבות לפיהן בני הזוג הגיעו לעורכת דין שתערוך להם הסכם, אין כל חובה שבדין כי עוה”ד בהכרח תקיים הליך גישור לגופו של ההסכם, שעה שבני הזוג מסכימים לתוכנו. מסתמן כי התובע היה שרוי במצב נפשי קשה שהוביל אותו לרצות “לסיים עם זה” כפי שהעיד בבית המשפט, ולא הבין הלכה למעשה את השלכות ההסכם, אולם העובדה כי התובע לא מצא לנכון להתייעץ עם עו”ד נוסף טרם החתימה על ההסכם הינה בחירתו האישית, אי קבלת ייעוץ משפטי כדבעי אודות זכויותיו אינו מגבש את יסודות עילת הטעות או הטעיה, שכן לא מדובר על מעשה שנעשה לו ביודעין, או מצג שווא שהוצג לו על ידי צד ג’- הנתבעת או עורכת הדין שערכה את ההסכם. מעדותה של עו”ד —- התרשמתי כי הסבירה את עיקרי ההסכם לצדדים, לא הטעתה את התובע לחשוב כי היא מייצגת את האינטרסים שלו בלבד, אלא של שני הצדדים, בייחוד לאור העובדה כי הצדדים הגיעו עם עקרונות הסכמה כתובים להם לא התנגד התובע במסגרת הפגישה אצל עורכת הדין”.   

עורכת הדין, שלא ראתה את עצמה כמי שפעלה כמגשרת, לא היססה להגיע לביהמ”ש ולהעיד, ולשאלת ביהמ”ש – “האם את יודעת מהן הנסיבות בתיק הזה שהובילו לוויתור?” היא השיבה – “הם לא שיתפו אותי, הם הגיעו עם משנה סדורה. הטיוטה הראשונית”…

“זה לא היה הסכם גישור, הם לא פנו אלי כמגשרת. הם באו רק שאנסח. הדפים של הפגישה הראשונה מונחים בפני וכמו שאמרתי למעט נושא התשלום על הבית שאני רואה ששונה ממאה אלף לשמונים אלף ונושא המזונות שהיתה דרישה קצת יותר גבוהה ובסופו של דבר ההסכם נחתם בדיוק לפי העקרונות שהם הגיעו איתם אלי”.

כלומר לא כל פניה של בני זוג לעורך דין על מנת שיערוך עבורם הסכם גירושין או הסכם ממון, מחייב שנראה בכך אירוע של הליך גישור. נכון, אמנם שבתקנה 3 (ה) (I) בתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ”ג – 1993 מדובר על הפנית במקרה להליך גישור ע”י ביהמ”ש:

       “(ו) אישר בית המשפט את העברת העניין לגישור, יראו את ההסכם בנוסח שבתוספת (להלן – ההסכם המצוי),

             כהסכם בין בעלי הדין, ובינם לבין המגשר, זולת אם הסכימו ביניהם, בכתב, אחרת”.

ואין דרישה דומה בכל פניה של אנשים לצד שלישי בכדי שיגשר בעניין שביניהם, אבל קיומו של הליך הגישור בכל מקרה צריך להיות אירוע מובחן וברור, שהצדדים שותפים לו מתוך הבנה ומודעות שהם מנהלים הליך גישור מה שלא היה המצב במקרה שלפנינו.

הקורא שמעוניין ללמוד יותר על ההכרעה בשאלה אם התקיים הליך גישור מופנה למאמרים שלהלן:

אימתי מגעים כלשהם המתקיימים בין צדדים מסוכסכים

http://www.giora-aloni.co.il/?p=624

מתי יחשב העורך של מסמך המסדיר סכסוך בין צדדים למגשר?

http://www.giora-aloni.co.il/?p=709

ביטול הסכם גירושין שנולד בהליך גישור

http://www.giora-aloni.co.il/?p=847

מתי יחשב העורך של מסמך המסדיר סכסוך בין צדדים למגשר?

http://www.giora-aloni.co.il/?p=709

ביטול הסכם גירושין שנולד בהליך גישור

http://www.giora-aloni.co.il/?p=847