הסדר גישור מותנה בכפוף להוראת בית המשפט על החזר האגרה – האם תקף?

1.12.2019

מאת עו”ד גיורא אלוני, מגשר

השאלה נדונה והוכרעה בפסק דינו של ביהמ”ש העליון בתיק ע”א 5120/16 מדינת ישראל נ’ קווי אשראי לישראל וכו’ בע”מ ואח’, מפי כב’ השופט עופר גרוסקופף וככזו הינה בגדר תקדים מחייב במדינת ישראל.

מבוא משפטי קצר אך הכרחי

בתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס”ז-2007 (להלן: “תקנות האגרות”) נקבעו שתי הוראות המורות על החזר עיקר אגרת בית המשפט במקרים בהם ההליך הסתיים ללא צורך בהכרעה שיפוטית:

            הראשונה, תקנה 6(ב) לתקנות האגרות, קובעת זכות להחזר אגרה ככל שההליך הסתיים באחת מהדרכים המנויות בסעיף (ביטול; מחיקה; פשרה; העברה לבוררות; הסדר גישור) לפני סיום ישיבת קדם המשפט השלישית (להלן: “החזר אגרה בזכות”);

            השנייה, תקנה 6(ד) לתקנות האגרות, מקנה לבית המשפט שדן בהליך סמכות שבשיקול דעת להורות על החזר אגרה, כאשר “הסתיים הליך בגישור או הועבר להכרעה בבוררות” (להלן: “החזר אגרה בשיקול דעת”).

עניינו של פסק דין זה בפרשנות הראויה של הסדר ההחזר בשיקול דעת הקבוע בתקנה 6(ד) לתקנות האגרות:

הסמכות להורות על החזר אגרה בשיקול דעת מוסדרת, כאמור, בתקנה 6(ד) לתקנות האגרות. למען הסדר הטוב, זהו נוסח התקנה:

“הסתיים הליך בגישור או הועבר להכרעה בבוררות, ולא חלה בעניין תקנת משנה (ב), רשאי בית המשפט להורות כי ינוכה מהאגרה ששולמה, כערכה במועד התשלום, סכום כנקוב בפרטים 34 או 35 בתוספת, לפי העניין, כערכו במועד התשלום ותוחזר יתרת האגרה ששולמה, בתוספת הפרשי הצמדה על היתרה כאמור בתקנה 17”.

הרקע  ההכרחי בתמצית

וכל כך למה בתמצית? שכן לא נראה לנו נכון להתעלם מכל וכל מהרקע להחלטת ביהמ”ש, למרות שעבור ציבור המגשרים מה שחשוב הוא לדעת, כמאמר הכותרת למאמר, האם יש תוקף להסדר גישור, שמותנה בכך שבית המשפט יורה על החזר האגרה?!

לפני כ-15 שנה הגישור המפרקים של שלוש חברות אשראי תביעה ע”ס 500 מיליון ש”ח, בהסתמך על טענות שונות להתנהלותן ערב הליכי הפירוק. וכנגזר מכך אגרת בית המשפט בהליך עמדה על סכום של כ-12 מיליון ש”ח, מתוכם שולמו 320 אלף ש”ח כמקדמה, בהתאם להסדר שהושג בהסכמת המדינה במסגרת בקשה לפטור מאגרה. במהלך הזמן הושגו הסכמי פשרה עם חלק מהנתבעים, ואולם התביעה המשיכה להתנהל ביחס ליתרת הנתבעים.

בין התובעים ויתרת הנתבעים התנהל הליך גישור, שבמסגרתו הושג הסדר גישור ובעקבותיו הגישו לבית המשפט הודעה בה התבקשה דחיית התביעה. בהודעה זו נכללה גם בקשה לפטור והחזר אגרות בהתאם לתקנה 6(ד) לתקנות האגרות – דהיינו, בקשה להחזר אגרה בשיקול דעת. בצד הבקשה להפעלת שיקול הדעת, צוינו הדברים הבאים: “כשיובהר כי קבלת פטור והחזר האגרות כנ”ל מהווים תנאי מתלה לכניסתו של הסדר זה לתוקף, ובנסיבות בהן לא יושבו האגרות בהתאם להוראות התקנה כנ”ל על ידי בית המשפט הנכבד, יהיה הסדר זה בטל ומבוטל מלכתחילה…” (ההדגשה במקור).  בית המשפט קמא קיבל את בקשת הצדדים, והורה על דחיית התביעה ללא צו להוצאות. בסיום פסק דינו הקצר הורה בית המשפט כי “משהסתיים ההליך בגישור ובהתאם לתקנה 6(ד) ל[תקנות האגרות] אני מורה על פטור מתשלום האגרה וכן על החזר האגרה ששולמה, הכל כאמור בתקנות”.

המדינה, שלא הייתה צד להליך העיקרי בתובענה (אלא רק להליך שהתקיים בבקשה לפטור מאגרה), לא השלימה עם ההחלטה להורות על החזר ופטור מאגרה, ועל כן הגישה לבית המשפט קמא בקשה שכותרתה “בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד ולפרטים נוספים”. עיקר קצפה של המדינה יצא על כך שלשיטתה לא ניתן היה להעניק החזר אגרה בשיקול דעת כאשר הסדר הגישור שהושג לא היה סופי, אלא הותנה בכך שבית המשפט יורה על החזר ופטור מאגרה. לפיכך, סברה המדינה כי החלטת בית המשפט קמא מנוגדת לפרשנות הנכונה של תקנה 6(ד) לתקנות האגרות ולמדיניות המשפטית הראויה, ועל כן דין פסק דינו להתבטל.

בית המשפט קמא, בהחלטה מנומקת ומפורטת, דחה את בקשת המדינה לביטול פסק הדין. בית המשפט סבר כי מאחר שהמדינה לא הייתה צד להליך, כלל לא הייתה רשאית להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין בדרך שהגישה. נפסק שאין לקבל את עמדת המדינה טרם מתן החלטה בבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת.

לגופה של החלטתו, בית המשפט קמא ציין, כי אין הוא רואה קושי לא באישור הסדר הגישור שהוגש לו, ולא במתן החלטה על החזר ופטור מאגרה.

הובהר, שביהמ”ש אינו רואה פסול בהתניית הפשרה בכך שבית המשפט יורה על החזר ופטור מאגרה, וזאת מהטעם שעניין האגרות הוא חלק מהשיקולים הכלכליים הלגיטימיים של הצדדים במסגרת הפשרה, ולפיכך אין לדידו פסול בכך שיסכימו להתפשר רק בכפוף לכך שהאגרות יוחזרו להם. עוד ציינה השופטת כי ניסוח הסדר הגישור בדרך זו אינו כובל את שיקול דעתו של בית המשפט, שכן אין בו כדי למנוע ממנו מלדחות את ההסדר, אם הוא סבור שאין הצדקה לאשרו כמקשה אחת.

המדינה לא השלימה עם החלטה זו והוגש הערעור דכאן, שבמהלכו היא הסירה את התנגדותה לעצם מתן הפטור, ובכך הצטרפה להשקפתו של ביהמ”ש, שהמקרה בו מדובר הוא מסוג המקרים בהם נכון היה להורות על החזר מלא של האגרה, בשים לב למכלול נסיבות העניין. בכך נסללה הדרך לדיון בקושי העקרוני, שהעלתה המדינה בשאלת הפסול בהסדר גישור המותנה בהחזר האגרה.

הכרעת ביהמ”ש

כב’ השופט גרוסקופף רואה את הערעור שבפניו כסב סביב ארבע שאלות שהונחו לפתחו, ובניסוחו:

“הערעור שלפנינו מעלה ארבע שאלות עקרוניות ביחס לסמכות להורות על החזר אגרה בשיקול דעת, שתיים מהן דיוניות ושתיים מהותיות:

(א)        ראשית, האם המדינה היא צד נדרש בבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת;

(ב)        שנית, ככל שהמדינה אינה צד נדרש, מהי הפרוצדורה באמצעותה יכולה היא להשיג על החלטה בבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת;

(ג)        שלישית, האם רשאי בית המשפט להורות על החזר אגרה חלקי במסגרת החלטה בבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת;

(ד)        רביעית, האם ניתן להורות על החזר אגרה בשיקול דעת ביחס להסדר פשרה המותנה בהחזר אגרה (להלן: “הסדר פשרה מותנה”).

 ההכרעה בשאלה הרביעית

אנו נקדים ונביא בפני הקורא את ההכרעה בשאלה הרביעית לעיל שחשיבותה רבה באופן שראוי שכל מגשר בישראל שיהיה מודע לה. רק בסוף הדברים נביא את פסיקת ביהמ”ש בשלוש השאלות האחרות, עבור כל מי שעוד ככלל מוכן להוסיף הבנה וידע.

ראשית, באשר לעצם העיקרון של הסדר גישור שתקפותו מותנה בהחזר אגרה פוסק ביהמ”ש לאמור:

“מקובלת עלינו עמדת המדינה לפיה אין להסכין עם מצב בו הצדדים מגישים לבית המשפט הסדר פשרה מותנה – דהיינו הסדר שכניסתו לתוקף מותנה בכך שבית המשפט יקבל את הבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת. הפסול שבהסדר מסוג זה הוא מרובע: ראשית, אין הוא תואם את נוסח תקנה 6(ד) לתקנות האגרות המקנה את הסמכות להחזר שבשיקול דעת רק אם “הסתיים הליך בגישור”, ניסוח המלמד לכאורה על סדר זמנים חד כיווני: תחילה – סיום ההליך בגישור; לאחר מכן – החלטה בבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת, ולא להיפך; שנית, הגם שהסדר פשרה מותנה אינו שולל באופן מלא את שיקול דעת בית המשפט, הרי שהוא מכביד עליו, ומצמצם אותו עד מאד, שכן להחלטה שלא לאשר החזר מלא מוצמד תג מחיר משמעותי; שלישית, קיים חשש כי אם תפתח הדלת להסדרי פשרה מותנים, הם יהפכו לחזון נפרץ, באופן העלול להפוך את שיקול הדעת השיפוטי במסגרת תקנה 6(ד) לתקנות האגרות לאות מתה, ולפגוע בתמריצים של הצדדים להתפשר בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, על מנת להבטיח לעצמם החזר אגרה בזכות במסגרת תקנה 6(ב) לתקנות האגרות; רביעית, מבחינת מראית פני הדברים, הסדר פשרה מותנה הופך את בית המשפט לחלק מהסדר הפשרה, ועלול ליצור את הרושם לפיו על מנת שהפשרה תצא מהכוח אל הפועל בית המשפט נדרש לרדת לזירה, ו”לתרום את חלקו” – לכך לא ניתן כמובן להסכים.

ערים אנו לכך שלהסדר פשרה מותנה יתרונות מצד הצדדים, שכן הוא מפחית את הסיכונים לפניהם הם ניצבים בהגישם את הסדר הפשרה לאישור בית המשפט. ניתן אף להעלות על הדעת מצבים, גם אם נדירים יחסית, בהם הפחתת סיכונים זו היא הכרחית על מנת שיושג הסדר פשרה. אפס, הפחתת הסיכונים במקרה זה מושגת על חשבון פגיעה בסמכויותיו ובמעמדו של בית המשפט, ולא ניתן להסכים לה. בתי המשפט נוהגים ביד רחבה בשימוש בסמכות לפסוק החזר אגרה בשיקול דעת – וכך ראוי כי ינהגו. גישה זו די בה כדי ליצור את רמת הוודאות הראויה, וזאת בשים לב לכך שלשופט היושב בדין אין כל אינטרס זר, ולכך שהחלטתו בעניין זה, כמו בכל עניין אחר, נתונה לערעור.

הסכם פשרה מותנה הוא, אם כך, הסדר בלתי ראוי, שאין מקום להגשתו, ושבית המשפט אינו רשאי לאמצו. בלשון משפטית, המדובר בהסכם הנוגד את תקנת הציבור, אשר סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 חל לגביו (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג’ 528-522, 538-537 (2003)). מכאן שכאשר מוגש הסכם כזה אין מנוס מהעמדת הצדדים בפני הברירה בין משיכת הבקשה לאישור הסדר הפשרה המותנה לבין ויתור על ההתניה”.

ולסיכום החלטה זו קובע ביהמ”ש:

“דינו של הסכם פשרה מותנה – הסכם פשרה המוגש לבית המשפט בנסיבות בהן לא עומדת לצדדים הזכות להחזר אגרה בזכות (סעיף 6(ב) לתקנות האגרות), אינו יכול להיות מותנה בכך שבית המשפט יאשר החזר אגרה בשיקול דעת, בהתאם לתקנה 6(ד) לתקנות האגרות. ככל שהסכם הפשרה יוצר התניה שכזו, הרי שהוא הסדר פסול בהיותו נוגד את תקנת הציבור. לפיכך בית המשפט אינו רשאי לדון בהסכם פשרה מסוג זה, אלא עליו להודיע לצדדים כי עליהם לבחור בין שתי חלופות: חזרה מההתניה של הסדר הפשרה באישור החזר אגרה או חזרה מהבקשה לאישור הסדר הפשרה”.

אין מגשר מביננו, שלא עמד בפני בקשתו של מגושר, להוסיף להסדר הגישור, שאמור להיות מוגש לביהמ”ש על מנת שיקבל תוף של פס”ד, סעיף, שכולל פניה לביהמ”ש בבקשה להורות על החזר האגרה ששולמה (בד”כ מדובר במחצית האגרה ששולמה עד לאותו שלב). יידע, אם כן, כל מגשר, שקיומה של זכות למשלם האגרה תלויה בשלב בו שבו נמצא הדיון בתיק (לפני סיום ישיבת קדם המשפט השלישית). לאחר מכן, החזר זה יהיה תלוי בשיקול הדעת של ביהמ”ש[1]. מה למדנו הוא, שבשום מקרה המגשר לא ייתן יד להסדר גישור שיתלה את תוקפו בהחזר האגרה. עם זאת, יש לזכור שעל פי התקנות, עד לפני סיום ישיבת קדם המשפט השלישית, זו זכותו של מי ששילם את האגרה. לעניין זה קובעת תקנה 6(א) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס”ז-2007:

“6(א)    בתביעה כאמור בפרטים 1, 8 או 22 לתוספת, תשולם אגרה בשני שיעורים:

(1)   המחצית הראשונה – בעת הבאת ההליך;

(2)   המחצית השניה – עד עשרים ימים לפני התאריך שנקבע לדיון לראשונה בהליך; המחצית השניה תשולם בתוספת הפרשי הצמדה, לפי שיעור שינוי המדד, מן המדד שפורסם לאחרונה לפני יום הבאת ההליך עד המדד שפורסם לאחרונה לפני יום תשלום מחציתה השניה של האגרה”.

השאלה האחרת שבה עסק ביהמ”ש, ושעשויה לעניין את ציבור המגשרים וזו השאלה השלישית דלעיל:

האם רשאי בית המשפט להורות על החזר אגרה חלקי במסגרת החלטה בבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת;

תקנה 6(ד) לתקנות האגרות אינה כוללת התייחסות לאפשרות שבית המשפט יורה על החזר חלקי של האגרה. למרות זאת, אנו סבורים כי לבית המשפט עומדת הסמכות להורות על החזר חלקי, כאשר מתקיימות נסיבות המצדיקות זאת. הבסיס המשפטי לכך הוא סעיף 12 לחוק הפרשנות, תשמ”א-1981, המורה כי: “הסמכה ליתן פטור, הקלה, הנחה וכיוצא באלה – משמעה הסמכה ליתן אותם אף במקצת או בתנאים”.

החזר אגרה חלקי במקרה של פשרה עשוי להיות מוצדק באותם מקרים בהם מחד גיסא, יש הצדקה להענקת החזר אגרה, בשל השאיפה לתמרץ פשרות והחיסכון במשאבים שיפוטיים, אך, מאידך גיסא, התמשכות ההליכים עד אותו שלב הביאה להשקעת משאבים שיפוטיים ניכרים, אשר בוזבזו שלא לצורך, ועל כן ראוי שהצדדים, ולא הציבור בכללותו, הם שיישאו, ולו בחלק, מעלויות ניהול ההליך עד למועד הפשרה.

ויובהר, כל עוד מגיעים הצדדים לפשרה בשלביו הראשונים של ההליך (לפני תום ישיבת קדם המשפט השלישית) עומדת להם הזכות להחזר אגרה; משהתקדם המשפט וחצה סף זה, החזר האגרה מסור לשיקול דעת בית המשפט, וגם אם יעשה בו שימוש ביד רחבה על מנת לתמרץ פשרות, אין מקום שיתעלם כליל מהאינטרס הציבורי שבירור הסכסוך בין הצדדים לא ייפול כנטל על קופת הציבור (השוו תנ”ג (מרכז) 10466-09-12 חברת השקעות דיסקונט בע”מ נ’ דנקנר, [פורסם בנבו] פסקה 28 (פסק דין המאשר הסדר פשרה בתביעה נגזרת ניתן ביום 4.1.2018). באותו מקרה נדחתה בקשה להחזר אגרה בשיקול דעת וצוינו הדברים הבאים: “המדובר בהליך שהצריך משאבים שיפוטיים נכבדים מאד, ואשר בסיומו צמחה לחברה בשמה הוגשה התביעה הנגזרת תועלת משמעותית, העולה בכחמישים מונים על סכום האגרה. בנסיבות אלה, אינני סבור שיש הצדקה כי הציבור יישא בעלויות ההליך, ובשים לב לגובה הפשרה, אף אינני רואה כיצד השיקול של תימרוץ פשרות מצדיק את השבת האגרה (שהיא, כמעט באופן מילולי, בגדר “בטלה בשישים”)”).

ולפיכך המסקנה הינה, שבית המשפט מוסמך לפסוק החזר אגרה חלקי, ויעשה שימוש בסמכות זו בעיקר כשנדרש לאזן בין השאיפה לעודד פשרות לבין הצורך להרתיע מפני בזבוז משאבים שיפוטיים שלא לצורך.

ובעבור מי שמעוניין – להלן קביעות ביהמ”ש באשר לשתי השאלות הנוספות בהן דן ביהמ”ש:

האם המדינה היא צד נדרש בבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת

אגרות בתי המשפט משולמת לטובת אוצר המדינה (ראו תקנה 2(ז) לתקנות האגרות). ממילא, המדינה היא בעלת עניין בבקשות להחזר אגרה, כשם שהיא בעלת עניין בבקשות לפטור מאגרה.

ולכן:

לא יכול להיות ספק כי למדינה עומדת הזכות, ככל שהיא מעוניינת בכך, ומודעת לבקשה, להביע עמדה ביחס לבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת. יחד עם זאת, בהיעדר הסדר סטטוטורי המחייב צירוף המדינה או מסירת הודעה למדינה ביחס לבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת, השאלה אם לבקש את התייחסות המדינה לבקשה שכזו נתונה לשיקול דעת המותב היושב בדין. אין אנו סבורים, וכאמור, המדינה גם לא ביקשה זאת, כי (לא) כל מקרה של בקשה להחזר אגרה בשיקול דעת מצריך העברה להתייחסות המדינה. מקובל עלינו, עם זאת, כי במקרים המעוררים סוגיות בעלות אופי עקרוני או בעלות השלכות רחב, ובנסיבות נוספות המצדיקות זאת, כגון שמדובר בהחזר סכומי אגרה משמעותיים במיוחד, תטיב הערכאה הדיונית לעשות אם תפנה בבקשה לקבלת עמדת המדינה”.

ובסיכום:

“המדינה כצד נדרש בבקשה להחזר אגרה בשיקול דעת – המדינה היא בעלת עניין בבקשה, ועל כן באפשרותה להגיש עמדה לגביה או להצטרף להליך. עם זאת, על פי הוראות הדין כיום, כאשר המדינה לא ביקשה לממש את זכותה זו, אין חובה לצרף את המדינה לבקשה באופן יזום, ואף אין חובה למסור לה הודעה על קיומה. למרות האמור, מן הראוי שבקשות החזר אגרה בשיקול דעת המעוררות סוגיות בעלות אופי עקרוני או בעלות השלכות רחב, ובנסיבות נוספות המצדיקות זאת, כגון שמדובר בהחזר סכומי אגרה משמעותיים במיוחד, ישקול בית המשפט את צירוף המדינה לבקשה מיוזמתו”.

ובאשר לשאלה הפרוצדורלית –

כיצד יכולה המדינה להשיג על החלטה בבקשה להחזר אגרה שבשיקול דעת

בית המשפט העליון הביע בעבר את העמדה לפיה למדינה עומדת הזכות להגיש ערעור על החלטה בעניין אגרות, וזאת בין אם הייתה צד להליך ובין אם לאו.

אמנם במקרה שבפנינו המדינה אמנם הייתה צד לבקשה לפטור מאגרה, ודי בכך על מנת להפוך אותה לבעל דין לצורך הגשת בקשה לביטול החלטה על פי צד אחד. אבל, פוסק ביהמ”ש, באותם מצבים, שבהם המדינה לא התייצבה כלל בהליך אמנם לא ניתן אומנם לראות בה בעל דין, במשמעות המקובלת של המונח, אולם בשל היותה הנושה לעניין אגרות, יש להכיר בזכותה להגיש בקשה לביטול ההחלטה בעניין האגרה לערכאה הדיונית.

לסיכום – “למדינה עומדת זכות להגיש ערעור ביחס להחלטה בבקשה להחזר בשיקול דעת, וזאת בין אם הייתה צד להליך בערכאה הדיונית ובין אם לאו. כמו כן עומדת לה האפשרות להגיש בקשה לביטול ההחלטה לערכאה הדיונית, ככל שהחלטה זו התקבלה מבלי שנשמעה עמדתה”.


[1]. על מהות שיקול הדעת שמפעיל ביהמ”ש במאמרי  “החזר אגרה בהוצאה לפועל בעקבות הסדרי גישור”  http://www.giora-aloni.co.il/?p=1630