דיון בבקשת פסילה של שופט שהביע דעה שיוטב לצדדים אם יפנו להליך גישור

1.9.2019

דיון בבקשת פסילה של שופט שהביע דעה שיוטב לצדדים אם יפנו להליך גישור

מאת עו”ד גיורא אלוני, עו”ד

בבקשה לפסול עצמה בשל הסיבה שבכותרת המאמר, דנה כב’ השופטת כרמית בן אליעזר בבית משפט השלום בראשון לציון בתיק ת”א 23249-11-16 דמול נ’ יצחק ואח’ (ושני תיקים נוספים).

הרקע העובדתי לבקשה

הנתבעים (יואב יצחק ונתבעת נוספת), שהם המבקשים בהליך דידן טוענים, כי על מותב זה (כלומר השופטת הנכבדה, שכלפיה מוגשת הבקשה ושלפניה נידונים התיקים הללו) לפסול עצמו מלדון בתיק, וזאת מאחר שלטענתם החלטותיו של בית המשפט מעידות על כך שדעתו ננעלה וזאת בהסתמכם על שתי החלטות וכן על שורה של החלטות דיוניות, לא מהותיות, שבקשות הערעור עליהן נדחו.

המדובר, במקרה זה, בשלושה תיקים מאוחדים, שהדיון בהם מתנהל כבר מזה כשלוש שנים, שבמהלכן התקיימו מספר דיונים, לרבות שלושה דיוני הוכחות, והוגשו מספר רב של בקשות. הבקשות נגעו לשאלות דיוניות גרידא לגילוי מסמכים והזמנת עדים, שאין להן השלכה אמיתית על הבקשה הנוכחית, שכב’ השופטת תפסול עצמה מלהמשיך ולדון בתיקים אלה.

פסילה בשל החלטה דיונית

בהחלטה דיונית אחת, שגם עליה מתבססת הבקשה, למתן צו לעיון במסמכים, קבעה השופטת המלומדת:

“לא מצאתי כל בסיס לטענה כי ההחלטה הזאת מלמדת באופן כלשהו כי דעתו של בית המשפט ננעלה, או כי היא מקימה, ולו בדוחק, חשש כלשהו למשוא פנים או מראית עין של חשש כזה. מדובר בהחלטה דיונית, במסגרתה קבעתי כי לא מצאתי להידרש לבקשה למתן צו לעיון במסמכים בשלב שבו הוגשה, וזאת לאור העובדה שהליכי העיון במסמכים תמו זה מכבר והניבו בקשות והחלטות רבות, ובהתחשב בעובדה שדבר קיומם של המסמכים (חוות הדעת) היה ידוע זה מכבר.

אין בדברים כדי ללמד דבר וחצי דבר על עמדתו של בית המשפט ביחס למסמכים או לתוכנם, וממילא אין בהם כדי ללמד דבר וחצי דבר על עמדתו של בית המשפט כלפי מי מן הצדדים או ביחס לתוצאת ההליך”.

הדיון בעיקר הבקשה

בתום דיון ההוכחות השני שהתקיים בתיק, התנהל, בהסכמת הצדדים, דיון מחוץ לפרוטוקול, במהלכו שיקפה השופטת בפני הצדדים את הקשיים שונים בעמדתו של כל צד, כפי שהיא רואה אותם מהבחינה המשפטית. בפנייתה לצדדים, הודיעה להם כב’ השופטת, שבהתחשב בטענות הצדדים ובראיות שנשמעו עד לאותו שלב, ותוך הדגשה ברורה ברחל בתך, כי דעתה טרם גובשה, ועדיין עשויה להשתנות בהתאם ובכפוף לראיות ולעדויות שטרם נשמעו, המליצה להם לשקול הפניית המחלוקת לגישור. שני הצדדים לא פסלו את ההצעה הזאת על הסף, אלא רק ביקשו לשקול אותה. בפועל הדבר לא רק שלא הסתייע, אלא שהצדדים בחרו, שלא לצורך, להגיש הודעות במסגרתן הטיחו האשמות זה בזה באופן המלבה את המחלוקת ומקצין אותה.

בתום דיון ההוכחות השלישי בתיק, ולאחר שנשמעו כבר מרבית העדים, בשל אילוצי היומן נדחה המשך שמיעת הראיות חודשים קדימה. במצב דברים זה, בהתחשב בתמונה הראייתית שהסתמנה בתיק, לאחר שהוגשו כבר תצהירי הצדדים, נשמעו מרבית העדים ובהתחשב בעובדה שהמשך שמיעת הראיות נדחה בחודשים נוספים ראתה השופטת לעצמה חובה, להציע לצדדים, פעם נוספת, לנצל את פרק הזמן שנוצר לצורך ניהולו של הליך גישור ענייני, אשר לדעתה סברה, כי יוכל להיטיב עם הצדדים שניהם.

השופטת, לשם הזהירות, אף העלתה על הכתב את הקשיים שמצאה בעמדתו של כ”א מהצדדים בתיק, תוך שהיא חוזרת ומדגישה, שדעתה הסופית טרם ננעלה וזו תתגבש באופן סופי רק אחרי שמיעת הראיות הנוספות שנותרו וסיכומי הצדדים, ובחינת הראיות וטענות הצדדים בצורה יסודית כמתחייב. באותו מעמד השופטת הבהירה לצדדים מפורשות באלה המילים ש”תהא אשר תהא תוצאת פסק הדין – הצדדים שניהם עלולים לצאת ממנו נפסדים יותר מאשר נשכרים. זאת ועוד, סיום המחלוקת בהסכמה במסגרת הליך של גישור עשוי להניב לצדדים שניהם תועלות, אשר אינן יכולות להתקבל במסגרת הכרעה שיפוטית. במצב דברים זה, (לדעתה) אין זו רק זכותו של בית המשפט להציע לצדדים לשקול אפשרות זו, תוך שקילה מושכלת של הסיכויים והסיכונים הטמונים בניהול ההליך מבחינתם – אלא אף חובתו”.

בניגוד לטענות הנתבעים/המבקשים, העולה מהדברים דלעיל, בברור ובאופן בלתי משתמע אחרת, לא רק שדעתו של בית המשפט לא התגבשה סופית, ואין בהן משום מסקנות נחרצות, אלא שההיפך הוא הנכון, כפי הודגש  במסגרת אותה החלטה. לכל היותר, יש בדברים כדי להביע עמדה ראשונית לכאורית הנכונה לאותה נקודת זמן, בהתחשב בטיב טענות ההגנה שהעלו הנתבעים, בראיות שנשמעו עד אותו שלב, ובנטלי ההוכחה. אין צריך לומר, כי הדרך מהבעת עמדה ראשונית לכאורית ומסויגת, הנכונה לאותו שלב, לבין הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מוגמרות במסגרת פסק דין – רחוקה.

בשלב זה של ההחלטה רואה השופטת המלומדת לנכון לצטט מדבריה של כב’ הנשיאה בדימוס בייניש בע”א 6050/06 קונובר ואח’ נ’ בלום ואח’:

“העובדה שבית המשפט ניסה להביא את הצדדים לידי פשרה, כשלעצמה, אין בה כדי להקים עילת פסלות. לא פעם נפסק, כי עצם העובדה שבית המשפט ניסה להגיע להסכמה על מנת שניתן יהיה להביא את הדיון לסיומו אינה מצביעה על גיבוש דעה מוגמרת באותו עניין… זאת גם כאשר ההצעה מועלית בשלב פרשת ההוכחות…

ההליך השיפוטי מחייב הנחות כלשהן בדבר סבירותן של טענות משפטיות. על הנחות אלה לשוב ולהיבחן במהלך הדיון המשפטי עד אשר הן הופכות למסקנות מגובשות היטב. מקצועיותו של בית המשפט היא המאפשרת לו להעמיד את הנחותיו המקדמיות תחת הביקורת הראויה. רק בנסיבות בהן ברור כי בית המשפט מנוע מלשנות את הנחותיו המוקדמות, וכי דעתו ‘נעולה’ יש מקום להורות על פסילתו (ע”א 9191/00 ונטורה תקשורת פרויקט אינטרנט ישראל בע”מ נ’ סרטי הים האדום בע”מ (לא פורסם) [פורסם בנבו])”.

ההכרעה בבקשת הפסילה

ההמלצה לצדדים שבהחלטה הנ”ל איננה נותנת בסיס למסקנה ולו בדוחק, שהשופטת ראתה עצמה מנועה מלשנות הנחות כאלה ואחרות עפ”י יתרת המהלכים שנותרו במשפט עצמו ושמיעת סיכומי הצדדים בכלל זה. הדברים שנכתבו אינם שונים מדברים המושמעים לא אחת ע”י בית המשפט, בדיון מחוץ לפרוטוקול, ודברים דומים נשמעו גם בדיון שהתקיים בהסכמה מחוץ לפרוטוקול, בתום דיון ההוכחות השלישי בתיק. גם אין רגליים לטענת המבקשים, כי העובדה שהדברים הועלו עלי כתב, או הוכתרו בכותרת “החלטה” יש בה כדי ללמד על כך שמדובר בהכרעה סופית ונחרצת, ודאי שאין ממש בטענה, כי מדובר למעשה ב”פסק דין” או “פסק דין חלקי”, ויעידו על כך תוכנם הברור של הדברים, וההסתייגות שעליהן חזרה השופטת מספר פעמים במהלך ההחלטה.

ועל כך פוסקת השופטת המלומדת לאמור:

“אין צריך לומר, כי ניהול יעיל של הליכים משפטיים על ידי שופט מביא אותו, ולפעמים מחייב אותו, להביע דעה בזהירות ובמתינות לגבי ההליך התלוי לפניו, ולהתייחס לסיכונים והסיכויים של כל אחד מן הצדדים. כבר נפסק, כי על בית המשפט לגלות יוזמה ויצירתיות במטרה להביא לכך שהליכים יסתיימו בשלב מוקדם, בלא שמיעת הוכחות או בלא צורך ליתן פסק דין בדרך הרגילה אם יש הצדקה לכך. זאת, מבלי לוותר על הגעה לתוצאה צודקת וראויה (ע”א 7176/16 סכה נ’ אסרף ברדוגו [פורסם בנבו] (6.12.2016)). דברים אלו יפים בענייננו, לטעמי ביתר שאת, מקום בו כאמור עמדתי היא, כי הצדדים שניהם יכולים להפיק תועלת מסיום המחלוקת בהסכמה בהליך גישור, תחת מתן פסק דין בדרך של ייקוב הדין את ההר”.

סוף דבר הבקשה נדחתה.

לסיכום

נראה לי, שלנו המגשרים, לא נותר לומר, שלו רק ירבו שופטים כאלה במערכת המשפט שלנו, וכי גישות אלה ירווחו יותר ויותר בפסיקה וישתרשו ביוּרִיסְפְּרוּדֶנְצִיָּה (jurisprudence)  בארץ. וגם לגוף המקרה שנדון במאמר זה אין בשום פנים מקום להנחה שקיימת תשתית כלשהי לקיומה של אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, למשוא פנים בניהול המשפט, או אף מראית עין של חשש כזה. ואנו המגשרים מצפים ששופטים ימשיכו ללא מורא להמליץ בפני צדדים המתדיינים בפניהם, בכל שלב של המשפט לפנות להליך גישור ולהביא לסיום המחלוקת בהסכמה במסגרת הליך של גישור, שעשוי להניב לצדדים שניהם תועלות אשר אינן יכולות להתקבל במסגרת הכרעה שיפוטית, בלא שמיעת הוכחות או בלא צורך ליתן פסק דין בדרך הרגילה אם יש הצדקה לכך.