25.6.2018
החיסיון וסוגיות נוספות מעולם הגישור
מאת: עו”ד גיורא אלוני, מגשר
שאלת החיסיון של הליך הגישור שוב עולה בפני בית המשפט והפעם בפני כבוד סגן הנשיא של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, השופט יעקב שינמן בתיק ה”פ 17350-05-15 פלונית ואח’ נ’ פלוני ואח’. מאחר והשופט במקרה זה היה צריך להכריע במספר סוגיות נוספות מתחום הגישור, מצאנו לנכון להביא את פסק הדין הזה בפני הקורא בהרחבת מה.
בתיק זה הסכסוך הינו בין בני משפחה – הורים (האם בנעלי בעלה/האב המנוח), בתם ובעלה מצד אחד (המבקשים) נגד המשיב, הבן ואשתו.
כללי
הסכסוך הזה, על צדדיו השונים, התגלגל פעמים רבות בפני ערכאות שונות – בתי משפט, הוצל”פ, בוררויות וגם הגיע מספר פעמים לדיונים בפני כב’ השופט שינמן, שבאחד מהדיונים הציע לצדדים לנסות ולפתור את הסכסוכים שביניהם באמצעות הליך גישור. הצדדים קיבלו את ההצעה ופנו לקיים הליך גישור.
למרות, שהמשיבה בתיק דנן, אשת הבן/המשיב, שהינה אחת מדמויות המפתח בפרשה, לא השתתפה בהליך, הצליחו הצדדים להגיע להסכמות, שגובשו בהסדר גישור בין הבן לבין המבקשים, שדרשו, כתנאי לחתימתם שההסדר יוותר חסוי.
אשת הבן/המשיב, לא רק שלא השתתפה בהליך הגישור, אלא גם סירבה בכל תוקף לחתום על הסדר הגישור, אולם הסכימה לחתום עם המבקשים, במקביל להסדר הגישור, על כתב וויתור, אשר לפיו מוותרים הצדדים על תביעותיהם אחד כלפי השני. בהתאם לכך נשלחו בקשות לבתי המשפט השונים, שבפניהם היו תלויות ועומדות תביעות שבין הצדדים, לדחות את התביעות ההדדיות, בהתאם להסכם הוויתור.
למרות קיומו של הסדר הגישור, פונים עתה המבקשים לביהמ”ש בטענה שהבן/המשיב היפר את התחייבויותיו בהתאם להסדר הגישור, ובמיוחד את סעיף 6 הימנו לפיו הוא התחייב להעביר לאמו את זכויותיו בדירה בהרצליה.
“לטענת המבקשים, בנסיבות אלו ולאור הקבוע בהסכם הגישור, זכאים הם לסעד של מתן תוקף של פסק דין להסדר הגישור.
כמו כן, עותרים המבקשים לסעד של הצהרה, כי החלק אשר יועבר לאם במסגרת אכיפת ס’ 6 להסכם הגישור יהיה – מחצית מן הדירה בהרצליה (ולא רבע מן הדירה, או פחות מכך כטענת המשיבים) וכי זכותה של האם בדירה גוברת על זכותה של אשת הבן בדירה, אם וככל שקיימת כזו.
בנוסף לכך, עתרו המבקשים לקבלת הפיצוי המוסכם מהבן, הקבוע בהסכם הגישור, עקב הפרה של ההסכם המזכה בפיצוי המוסכם”.
סוגיות בגישור
במאמר זה אנו, נשתדל להימנע ומלהיכנס לכל העובדות שברקע הבקשות שנדונו בפסה”ד הזה על הסיבוכים והשאלות המשפטיות שהן עוררו, ולהתרכז בקביעותיו של ביהמ”ש בכל הנוגע לשאלות המתייחסות לגישור.
א. חיסיון הליך הגישור
השופט המלומד חוזר ומפרט בפתח הדיון את עקרונות היסוד בדבר חיסיון הליך הגישור. למעשה בדברים אלה אין משום חידוש, והם מתבססים על אותם אדנים שכותב שורות אלה, ביסס בעבר את המאמרים שפורסמו על ידו בנושא זה[1].
עם זאת, בהיות הדברים הנאמרים מפי ביהמ”ש, בעלי חשיבות רבה בהבהרת העקרונות שביסוד הצורך בחיסיון בגישור, ראינו לנכון להביא, לנוחיות הקורא, את הדברים כלשונם:
“תחילה אפתח בדברים אחדים, אודות החיסיון המוטל על הליכי גישור ואשר בגינו קבעתי בהליכי ביניים בתיק זה, כי לאור התנגדות המבקשים להסרת החיסיון, מוטל חיסיון מלא על הליך הגישור בענייננו וכי אין להביא כל ראיה ו/או לחשוף כל פרט שהוא מתוך הליך הגישור שניהלו הצדדים.
בענייננו כאמור, המבקשים הם שביקשו לשמור על חסיון הליך הגישור וכפי שיפורט בהמשך, ניתן היה להבין, שגם המגשרים אינם נכונים להעיד על הליכי הגישור.
תופעת יישוב סכסוכים במסגרת הליכי גישור, הינה תופעה ההולכת ומתפשטת במרוצת השנים, שכן יש בה תועלת גם לצדדים המתדיינים וגם למערכת המשפט.
סעיף 79ג(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ”ד-1984 (להלן: “חוק בתי המשפט“) מגדיר את הליך הגישור כך: “הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה...”.
עקרון ההסכמה בין הצדדים הינו עיקרון מהותי ביותר בהליך הגישור והוא אשר מבדיל אותו מן ההליך השיפוטי. זהו גם העיקרון אשר בגינו, ככלל, ישנה עדיפות לפתרון סכסוך במסגרת הליך גישור על פני הכרעת הסכסוך במסגרת הליך שיפוטי.
קרוב לוודאי, שגם במסגרת הליך גישור, בדרך כלל, לא ייצאו הצדדים “כשכל תאוותם בידם” ואולם, החתימה על הסכם גישור מהווה אינדיקציה כי שני הצדדים יצאו מההליך כאשר הסכסוך המשפטי נפתר בדרך אשר מקובלת עליהם.
בניגוד להליך הגישור, הכרעה משפטית נכפית על הצדדים ללא הסכמתם, ולעיתים קרובות עלול אחד הצדדים ואולי אף שניהם, להרגיש כי נעשה לו אי צדק במשפט, וכתוצאה ממצב זה, קורה שחתימת ההליך השיפוטי עשויה להוות יריית פתיחה לסכסוך נוסף, במקום להביא לסיומו של הסכסוך בין הצדדים.
בהקשר זה יש לזכור כי אחת ממטרות העל של מערכת המשפט הינה “יישוב סכסוכים” (ראו לדוגמא אהרון ברק “תפקידו של בית משפט עליון בחברה דמוקרטית” עיוני משפט כ”א 13 (התשנ”ח)).
תיק זה, אינו דוגמא טובה להצלחת הליך הגישור, שמטרתו בדרך כלל לסיים את הסכסוך שבין הצדדים באופן סופי, שכן כפי שראינו כאן, גם הליך הגישור היווה מצע להמשך ההליכים המשפטיים, וכפי שכבר נאמר, גם הליך זה קרוב לוודאי אינו האחרון בין הצדדים ויש להניח שיוביל להליכים נוספים.
מאידך גיסא, העובדה שתיק ומערכת יחסים חריגה אינה מאפשרת את יישום העקרונות והמטרות של הליך הגישור, אינם מהווים הצדקה שלא להמשיך ולחזק את הליכי הגישור שנוחלים הצלחה בתיקים רבים מאד.
הצלחה זו של הליך הגישור, היא הסיבה המרכזית אשר בגינה המחוקק, כמו גם בתי המשפט, רואים בעין חיובית הליך זה ולעיתים קרובות מעודדים בתי המשפט את המתדיינים בפניהם לנסות לפתור את הסכסוך במסגרת הליך גישור. מובן, כי בנוסף לערך המוסף הצומח לצדדים עצמם, פתרון של סכסוך בגישור, מפחית מהעומס הרב המוטל על כתפי המערכת המשפטית. בעניין היחס האוהד של מערכת המשפט כלפי הליכי הגישור, ראו עוד את דבריו של כב’ השופט רובינשטיין ב בע”מ 8769/08 פלוני נ’ פלונית (פורסם בנבו, 31.12.2008) ודבריו של כב’ הנשיא (בדימוס) ברק בטקס החתימה על אמנת הגישור בעסקים (מיום 14.3.2002).
עקרון ההסכמה מהווה את הבסיס לחתימת הסכם גישור.
עקרון ההסכמה, כשמו כן הוא, כפוף להסכמת הצדדים, ומשכך לא ניתן לסיים הליך גישור מבלי ששני הצדדים, מרצונם החופשי, מגיעים להסכמות באשר לדרך פתרון הסכסוך (זאת כמובן, בניגוד להליך שיפוטי).
לפיכך, על מנת לאפשר הגעת הצדדים להסכמות (ובכך לעודד קיומם של הליכי גישור), יש לאפשר להליכי הגישור להתנהל בתנאים מיטביים אשר יסייעו להוביל להסכמות בין הצדדים הניצים.
אחד התנאים הבסיסיים בעניין זה הינו החיסיון.
על מנת שצדדים יוכלו להגיע להסכמות בעניין פתרון סכסוך, הצדדים וגם המגשר לטעמי, חייבים להרגיש חופשיים לדבר אודות העניינים הנוגעים לסכסוך באופן כן וגלוי, ומבלי שמקנן בליבם חשש מתמיד, כי דברים שיאמרו במסגרת הליך הגישור ישמשו נגדם כראיה בהליך שיפוטי, אם וכאשר יתנהל כזה, במיוחד כאשר ההליך נכשל והצדדים חזרו לבית המשפט להמשך ההתדיינות.
[בעניין חשיבות החיסיון להליך הגישור וההצדקות לקיומו ראו עוד: לימור זר-גוטמן “הבטחת סודיות במסגרת הליך גישור” שערי משפט ג 165 (תשס”ב) (להלן: “זר-גוטמן, הבטחת סודיות“); רונית זמיר “החיסיון בין מגשר לבין צדדים לגישור” ספר אורי קיטאי 45, (בועז סנג’רו עורך, 2007) (להלן: “זמיר, החיסיון בין מגשר לצדדים“)].
מהטעמים האמורים, הכיר הדין הישראלי בחובת חיסיון רחבה כאשר עסקינן בהליכי גישור. סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט קובע כי:
“דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי“.
לאמור, המחוקק הכיר באי קבילותה של ראיה אשר התבססה על דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור.
בהמשך לכך ובנוסף לאי הקבילות, הפסיקה בישראל הכירה בחובת חיסיון המוטלת על כל הנעשה או נאמר במסגרת הליכי גישור (ראו רע”א 4781/12 י.מ. עיני קונדיטוריה בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ (פורסם בנבו, 6.3.2013)).
יש להדגיש בעניין זה, והחשוב למקרה שלפנינו, שהמחוקק לא סייג את האיסור רק לתיק בגינו נשלחו הצדדים לגישור, אלא לכל הליך משפטי אזרחי, והכל כדי לעודד את הצדדים לפנות להליך הגישור, לנהל אותו בפתיחות מבלי לחשוש שדבריהם, או מסמכים/ראיות שהציגו בגישור, עשויים לשמש כנגדם.
הדברים האמורים נאמרו, על מנת לנמק ולהסביר את החלטתי אשר באה לידי ביטוי לאורך ההליך, בעמידתי על מחויבות הצדדים לשמירת חובת החיסיון המוטלת על כל הנאמר במסגרת הליכי הגישור במיוחד כמו בענייננו, כאשר אחד הצדדים עומד על החיסיון.
בהחלטות ביניים שונות אסרתי על הצדדים להפר את החיסיון, על אף ניסיונות חוזרים ונשנים מצד המשיבים לחשוף פרטים ו/או אמירות מתוך הליך הגישור.
העמידה על החיסיון הינה עקרון שאם לא יישמר, כיצד ידעו הצדדים להבא במתן הסכמתם להליך הגישור, שהעיקרון של סודיות וחסיון הנאמר בגישור יישמר, או כיצד יוכל המגשר לדבר בחופשיות עם אחד הצדדים, אם יחשוש שיש מצב ששיחה זו תיחשף בעתיד”.
ב. הצורך בהרחבת חיסיון הליך הגישור עפ”י תפיסת ביהמ”ש
כב’ השופט שינמן איננו מסתפק בתיאור הבסיס המשפטי של הצורך לחיסיון הליך הגישור ומוסיף את תפיסתו שלו בנושא:
” עוד אוסיף בעניינה של סוגיית החיסיון, כי לטעמי, בנוסף לחובת החיסיון המוקנית לצדדים לגישור, יש להכיר בחובת חיסיון לטובת המגשר על דברים שאמר במהלך הגישור.
אין חולק כי המגשר מהווה צלע חשובה ביותר בקיום הליכי הגישור ולפיכך, קיים אינטרס ציבורי ממשי לאפשר לו את מרחב הפעולה הנדרש על מנת שיצליח להביא את הצדדים לידי הסכמות.
לעניות דעתי, במסגרת זו – בשונה מחובות חיסיון אחרות (כמו בין עו”ד ללקוח ובין רופא למטופל, בהם די שהלקוח או המטופל מוותר על החיסיון כדי שזה יוסר), יש להעניק למגשר זכות עצמאית לחיסיון אשר לאורה לא יהיה ניתן לזמן את המגשר לעדות אף בהסכמת שני הצדדים אם אין הוא חפץ בכך ובנוסף, אף אם יסכימו הצדדים להסרת חיסיון הליך הגישור, תהא הסכמה זו יפה, רק לעניין דברים שאמרו הם במסגרת הגישור, ולא לעניין דברים שאמר המגשר.
הסדר כזה נוהג בכמה ממדינות ארה”ב והוא נראה בעיני ראוי ונכון. בעניין הרציונל להקניית זכות עצמאית של חיסיון למגשר ובעניין ההסדר המתואר בדבריי, ראו בהרחבה: “זמיר, החיסיון בין מגשר לצדדים” מעמ’ 63, ובעיקר בעמ’ 66, וכן “זר-גוטמן, הבטחת סודיות” בעמ’ 185.
אציין, כי ער אני לפסיקת בית המשפט העליון לפיה “החיסיון אינו של המגשר, אלא של הצדדים ועל כן הוא דיספוזיטיבי וניתן הוא לוויתור בהסכמת שני הצדדים להליך הגישור” (רע”א 1496/15 בנימין לוי נ’ טל דרורי, בעמ’ 9 (פורסם בנבו, 21.05.2015)), אולם אני סבור כי בית המשפט בפסק דין זה לא קבע, על מה רשאים הצדדים לוותר ולדידי ולהבנתי, ניתן לפרש את דברי בית המשפט כמתייחסים לחלק המרכזי של הליך הגישור הנוגע לדברי שני הצדדים בלבד ולא לדברי המגשר, ובוודאי שלא לאפשרות להעיד את המגשר.
אדגיש, האמור הינו למעלה מן הצורך ואינו נוגע לענייננו, שכן במקרה דנן, כאמור לא הסכימו המבקשים להסרת החיסיון ומשכך יש לעמוד על כך שהמשיבים יכבדו את זכות המבקשים לחיסיון הליכי הגישור”.
כלומר, לדעת השופט המלומד על החיסיון להיות מורחב ואת הסרתו יש ולהכפיף לא רק להסכמת כל הצדדים, אלא גם להסכמת המגשר להסיר את החיסיון באשר לדברים שנאמרו ע”י המגשר במהלך הגישור. הוא הדין באשר לזימון המגשר למתן עדות על מהלכי הגישור, שתהא זו כפופה להסכמתו.
ג. מי הוא צד להליך הגישור ומי מחויב עפ”י הסדר הגישור
בין יתר טענותיהם טענו המבקשים, שהם הסכימו להיכנס להליך הגישור בתנאי שאשת הבן/המשיב תשתתף אף היא בהליך, זאת משום שחלקה של אשת הבן בניהול הסכסוך המשפחתי היה דומיננטי ומכריע ולפיכך, ידעו המבקשים כי לא תתקבלנה הסכמות מצדו של הבן במסגרת הסכם גישור, מבלי שתתקבל הסכמתה של אשת הבן, להסכמות אלו.
המשיבים היו והינם בגדר צד אחד משותף להסכם הגישור. הם פעלו ופועלים כל הדרך באופן משותף ובעצה אחת, כאשר כל אחד פועל בשליחות ובנאמנות עבור השני. לאור האמור, יש לראות את התחייבויות הבן במסגרת הסכם הגישור כהתחייבויות אשר התקבלו גם בשם רעייתו, שכן חתימתו ניתנה גם בשליחות ו/או בנאמנות עבורה.
באשר לטענה פוסק כב’ השופט שינמן:
“בפתח הדברים אתייחס לטענת המבקשים כי אשת הבן הינה צד להסכם הגישור.
דינה של טענה זו להידחות. אשת הבן לא חתומה על הסכם הגישור ולא במקרה. היא אמנם חתמה עם המבקשים על כתב ויתור הדדי, אך סירבה לדרישת המבקשים לחתום על הסכם הגישור. כך גם העיד האב (המבקש 2) בעצמו בס’ 4 לתצהירו.
משכך, אין כל ספק כי לא ניתן לראות את אשת הבן כצד להסכם הגישור”.
התובנה העולה מדברי השופט הקצרים אך הנחרצים, היא שלא חשוב עד כמה אדם כלשהו מקורב בקרבה משפחתית או אחרת לצד כלשהו שנוטל חלק בהליך הגישור או עד כמה הוא מקורב מבחינה מהותית לנשוא הגישור, הוא לא יחשב כצד לגישור, אם הוא לא חתום על ההסכמה לקיום הליך הגישור[2]. נראה לנו שאם היתה אשת הבן חתומה על ההסכמה לקיום הליך הגישור, אז גם אם היא, למעשה, לא היתה נוטלת בו חלק, היה הסדר הגישור מחייב גם אותה.
שאלה אחרת היא מה היתה התשובה לשאלה זו אם בפועל היתה אשת הבן/המשיב משתתפת בהליך הגישור בגופה, ולא רק כנוכחת נעדרת, כפי שהיה, כנראה, המצב בפועל.
ככל שאנו משתדלים, כאמור, לחסוך ככל הניתן מהקורא את פרטי הסכסוך, על הקורא לדעת, כי עיקר הסכסוך סב על דרישת המבקשים מהבן/המשיב להחזיר לאמו את הזכויות במחצית הדירה, שבה הוא התגורר (זו הנזכרת כדירה בהרצליה), בעוד שלטענתו מחצית מזכויותיו בדירה (כלומר רבע מהזכויות בדירה כולה) שייכים לאשתו מכוח הסכם ממון שנחתם בין בני הזוג, הסכם, שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה. הסכם ממון זה, כלל בין היתר התייחסות לדירת מגורי בני הזוג, ונקבע בו “כי על אף הרישום בטאבו, שייכות זכויותיו של הבן בדירה לשני בני הזוג בחלקים שווים והיא מהווה חלק מרכושנו המשותף”.
מכוח הסכם זה, שכאמור, זה ניתן לו תוקף של פסק דין, ניתן לקבוע כי נחתמה עסקה לטובת אשת הבן, לפיה הועברה מחצית מחלקו של הבן בדירה לאשתו, והחלטת בית משפט מעניקה גושפנקא משפטית נוספת להסכם זה[3].
ד. נפקותה של הסכמה לוויתור הדדי על טענות ותביעות.
טוענים המבקשים, שלטובתה של האם, רשומה משכנתא ראשונה ללא הגבלה בסכום, על זכויות הבן בדירת הרצליה. על פי תנאי המשכנתא, אסור היה לבן לבצע עסקה ו/או דיספוזיציה כלשהיא בזכויותיו בדירה. קיומה של המשכנתא היה ידוע לאשת הבן והיא אף ניסתה לפעול למחיקתה בטרם חתמה עם הבן על הסכם הממון. כיוון שעסקת המשכנתא קדמה בזמן לכריתת הסכם הממון והעסקה נגמרה ברישום, יש לקבוע כי להסכם הממון אין תוקף בעניין דירת הרצליה ולא קיימת תחרות ממשית בין האם לבין אשת הבן לגבי הדירה.
לעומתם טוען הבן/המשיב כי הסכם המשכנתא היה הסכם פיקטיבי, וכי בהתאם לסעיף 4 להסדר הגישור, הסכם המשכנתא בטל מלכתחילה. בסעיף 5 להסדר הגישור ובכתב הוויתור, שנחתם בין המבקשים לבין אשת הבן, ויתרו המבקשים על כל טענה כלפי המשיבים ועל כן הם מנועים מלטעון שהסכם הממון מהווה הפרה של הסכם המשכנתא.
המבקשים עותרים בתובענה זו, בין היתר, לסעד של מתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור שנכרת בינם ובין המשיב. ידוע למבקשים, כי במסגרת הסכם זה התחייבו גם הם בהתחייבויות שונות כלפי המשיב. הסכם הגישור מורה, כי בחתימתו מסכימים הצדדים לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעותיהם אחד כלפי השני. כך קובע ס’ 4 להסכם הגישור:
“… כל מסמך ו/או הסכמה אחר/ת, בין הצדדים או מי מהם, ככל שהיה/הייתה כזה, בין בע”פ ובין בכתב, וכל זכות ו/או חובה ככל שצמחו מכוחו/מכוחם לרבות כל שיתוף ו/או שותפות, ככל שהיו כאלה בין הצדדים, או מי מהם, באופן מלא או חלקי, במישרין או בעקיפין מבוטלים בזה מלכתחילה”.
כמו כן, בראש הסכם הגישור נכתב כי הצדדים הגיעו להסדר:
“המסלק ומסיים את כלל המחלוקות ביניהם מכל מין וסוג ובכל זמן שהוא, נשוא כל התקשרות ו/או התדיינות ביניהם…”.
לעניין זה מכריע כב’ השופט ואומר:
“במחלוקת שבין הצדדים בשאלה אם הוראת ס’ 4 להסכם נוגעת גם להסכם המשכנתא אם לאו, אני מעדיף את עמדת המשיבים.
מהסעיפים המצוטטים לעיל וכך גם מרוחו הכללית של הסכם הגישור משתמע, כי הצדדים החליטו במסגרתו לסלק באופן סופי כל הליך תלוי ועומד ביניהם כמו גם לסיים ולסלק כל מחלוקת הקיימת ביניהם, וזאת בין היתר על ידי ביטול כל הסכם שנכרת ביניהם לרבות זכויות וחובות שצמחו מכוחו.
העובדה ש”תקלה” בהסכם הביאה לפתיחת הליך זה, אין בכך כדי לאיין את המטרה והתכלית של הסכם הגישור – סיום וסילוק כל המחלוקות בכלל והתלויות ועומדות בבתי המשפט בפרט.
הצדדים היו מודעים היטב לקיומו של הסכם המשכנתא ואין ספק שלא התכוונו להותירו על כנו, שעה שהחליטו להסדיר את היחסים ביניהם בצורת היפרדות איש מעל אחיו ואם היו מחליטים להשאיר את הסכם המשכנתא בתוקף, רוח ההסכם וההיגיון מובילים למסקנה, שהיה צריך לציין זאת במפורש ולהחריג את הסכם המשכנתא מהוויתור הכולל[4].
. אציין, בנוסף ולמען הזהירות, שהמסקנה האמורה מתחזקת, לנוכח העובדה שעסקינן בהסכם כתוב המעניק זכות קניינית על פי דין וברור שלוּ הצדדים רצו להותיר את הסכם המשכנתא בתוקף, היו מתייחסים אליו בפירוש בהסכם הגישור ומחריגים אותו כאמור.
להשלמת התמונה בנושא זה, יש להדגיש ולהאיר את שהוסכם בס’ 8 להסכם הגישור.
בסעיף זה קבעו הצדדים, כי במקרה של הפרת ס’ 2 ו/או 6 להסכם, יהווה הדבר הפרה יסודית של ההסדר, אשר תזכה את הצד הנפגע בסעדים שונים למעט ביטול הסדר זה..
כלומר, הפרת ס’ 6 להסכם הגישור בעניין העברת הדירה לאם, לא מקנה למבקשים זכות לסגת ממחויבויותיהם לביטול כל ההסכמים שהיו ביניהם
לאור כל האמור, אני קובע כי המבקשים ויתרו על הזכויות אשר קמו להם מכוח הסכם המשכנתא ואין להם עוד זכות, או טענה, מכוח הסכם זה.”
ה. ההשלכות לדרישתו של צד לגישור לקיום החיסיון
טענה נוספת של המשיבים היתה, שהמבקשים ולא המשיבים, הם שעמדו על חיסיון הליך הגישור. ולכן, עצם עמידתם על החיסיון, מעידה אף היא על כך שיש להם מה להסתיר בעניין זה וכי אם היה ניתן להרים את “מסך” החיסיון, היה בידי המשיבים להוכיח את ידיעתה של האם אודות זכויותיה של אשת הבן בדירה.
השופט המלומד דוחה טענה זו מכל וכל בקובעו:
“אני מודע לטענת המשיבים, כי עמידתם של המבקשים על החיסיון, עלולה להוות אינדיקציה לכך שיש להם מה להסתיר בעניין זה, אולם, איני מוכן לקבל טענה זו. שמירה על חיסיון הליך הגישור, הינה זכות המוקנית לכל הצדדים להליך ולעיל עמדתי בהרחבה על חשיבותה ותכליתה.
כפי שהוסבר בהרחבה לעיל, אני סבור שכל פגיעה בצד להסכם גישור העומד על חיסיון ההליך, עלולה לסכל את התכליות העומדות בבסיס החיסיון ולפיכך, אין להסיק כל מסקנה מעמידתו של צד כלשהו על חיסיון של הליך גישור”.
ו. מהותה של התחייבות צד בהסדר הגישור
טוענים המבקשים כי התחייבות הבן במסגרת הסכם הממון לתת לאשתו מחצית מהדירה מהווה התחייבות למתן מתנה והיא ניתנת לביטול על פי ס’ 5(ב) לחוק המתנה, תשכ”ח – 1968[5] ואכן, החתימה על הסכם הגישור מהווה חזרה מצדו של הבן מהתחייבותו לתת את הדירה לאשתו. לחילופין, התחייבות הבן לתת לאשתו את הדירה אינה “עסקה” במשמעות ס’ 9 לחוק המקרקעין ומשכך, לא קמה לאשת הבן זכות “מעין קניינית” בנכס אשר תגבור על הזכות הקמה לאם מכוח הסכם הגישור.
גם טענה זו נדחית ע”י ביהמ”ש:
“אין בידי לקבל טענה זו. בס’ 8 להסכם הגישור נקבע מפורשות, כי הפרת ס’ 6 להסכם תהווה הפרה יסודית המזכה את הצד הנפגע בסעדים ותרופות.
לא ניתן לנתק את ההתחייבות להעברת הדירה (ואף אם הצדדים קבעו אותה כהתחייבות אוטונומית, אשר קיומה אינו מותנה בקיום סעיפים אחרים של ההסכם) משאר ההסדרים אשר נקבעו במסגרת הסכם הגישור.
אין ספק, כי ההתחייבות מצדו של הבן להעביר לאם את זכויותיו בדירה, היוותה חלק ממארג ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסכם הגישור ואשר בהסתמך עליהן נחתם ההסכם. לפיכך, איני מקבל את הטענה כי הבן/המשיב רשאי לחזור בו מהתחייבותו להעביר את זכויותיו בדירה לאם.
שמא המסקנה מפסיקה זו של השופט, היא, שלכאורה, התחייבות מהותית של צד בהסדר גישור גוברת על הוראת סעיף 5 בחוק המתנה. ניתן להסביר זאת בכך, שגם המתנה לפי החוק הינה בעלת אופי חוזי של מתן וקבלה, שמתנה נותן המתנה רשאי לחזור בו. אנו מוצאים צורך להסביר את פסיקת כב’ השופט, לפיה התחייבות חוזית גוברת על הוראה חוקית. ייתכן גם, שהשופט לא ראה בהתחייבותו של הבן בהסדר הגישור משום כוונה לחזור בו מהתחייבותו בהסכם הממון. הסבר אחר יכול שנעוץ בכך, שההתחייבות בהסכם הממון, איננה נופלת בתחום של חוק המתנה, והעברת הזכויות בהתאם לו איננה נחשבת כלל ועיקר למתנה.
ז. האם היתה במקרה זה הפרה של הסדר הגישור ע”י הבן/המשיב?
בהתאם לס’ 6 להסדר הגישור התחייב הבן להעביר לאמו ללא תמורה ומרצונו החופשי את כל זכויותיו בדירת המגורים נשוא הסכסוך בגישור.
הבן טען שלמרות הרישום בטאבו המקנה לו את הזכויות במחצית הדירה, אין הוא יכול להעביר אלא 1/4 מהזכויות בדירה, שכן מחצית מזכויותיו בדירה שייכות לאשתו בהתאם להסכם הממון שביניהם, טענה, שכזכור, התקבלה על דעתו של השופט.
המבקשים טוענים עתה, שמעצם העובדה שהבן/המשיב יעביר רק 1/4 מזכויותיו בדירה ולא את כולן, כפי שהתחייב בהסדר הגישור, יש בכך משום הפרה של ההסדר ולכן הם זכאים לסעד הקבוע בו, בין היתר פיצויים שהוסכמו מראש.
בית המשפט דוחה את הטענה הזו וקובע שבין הצדדים היתה מחלוקת אמיתית באשר לפרשנות ההסכם. המבקשים לא היו מוכנים להסתפק רק בהעברת 1/4 מהדירה ולפיכך הסדר הגישור לא הופר ע”י המשיב. ובאין הפרה של הסדר הגישור המבקשים גם אינם זכאים לסעד של מתן תוקף של פסק-דין להסדר הגישור, כפי שמורה הסדר הגישור.
משנקבעה הדרך להוצאת ההסדר לפועל – העברת חלקו של הבן ב 1/4 מהדירה לאמו, ימשיכו הצדדים ויפעלו בהתאם ליתר ההוראות שהכתיב השופט בפסק הדין.
ח. התרופה שעומדת למבקשים
לדעת המבקשים, חרף פסיקותיו לעיל של ביהמ”ש, הסדר הגישור הופר ע”י המשיב ולפיכך, על פניו, מגיעות להן התרופות שקבועות בחוק במקרה של הפרת הסכם. יחד עם זאת הם פונים לביהמ”ש בבקשה לפצל את הסעדים הניתנים על ידו, בכדי שפסה”ד דנן לא יהווה מכשול בתביעה עתידית בגין הפרת חוזה נגד המשיב, ככל שיחליטו המבקשים להגישה נגדו.
לבקשה זו נעתר השופט ופוסק לסיכומו של עניין:
” ניתן בזאת למבקשים סעד של פיצול סעדים, ככל שימצאו לנכון ומבלי שאני קובע דבר לגופו של ענין, לתבוע את הבן בתביעת שיפוי בגין מסקנת פסק הדין הנוכחי”.
__________________________________________________
[1] לדוגמא:
http://www.giora-aloni.co.il/?p=763#more-763
החיסיון והסודיות בגישור
http://www.giora-aloni.co.il/?p=1136#more-1136
בית המשפט בפסק דין תקדימי מרחיב למעשה את החיסיון על מסמכים הקשורים בהליך הגישור
- [2] להשכלת הקורא נאמר, שהמצב שונה בתחום דיני הבוררות. שם פסק כב’ שופט ביהמ”ש העליון יורם דנציגר בפסה”ד רע”א 1196/14 ג’ירייס נ’ עראף, בתמצית כי –
- הלכה היא כי במקום בו כוונת הצדדים, על פי פרשנות אומד דעתם, היא לברר באופן שלם ומלא את כלל המחלוקות ביניהם, אין מניעה אפריורית לשלב בהליך הבוררות גורמים החיוניים לבירור הסכסוך, ואשר בלעדיהם יהיה הליך חסר וחלקי, ואילו בנסיבות המתאימות מוסמך הבורר לצרפם אף אם אינם חתומים על הסכם הבוררות.
- המקרים החריגים בהם יתאפשר צירופו של גורם להליך בוררות על אף שאינו חתום על הסכם הבוררות, כאשר במעגל הרחב והרחוק ביותר של מקרים אלו מצויים גורמים הקשורים קשר הדוק לאחד הצדדים החתום על הסכם הבוררות אך עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת מפריד ביניהם, כגון חברות המצויות בשליטתם המלאה של הצדדים.
- ההצדקה לצירופם של גורמים כגון אלו להליך טמונה אף היא בהסכמת הצדדים להליך הבוררות ובחתירה להגשמת תכלית הסכם הבוררות, שכן צירופם להליך נועד למנוע מצד להליך הבוררות לחמוק מהשתתפות בהליך לו הסכים מבחינה מהותית תוך ניצול טענות פורמליסטיות.
- צירופו להליך הבוררות של גורם שאינו חתום על הסכם הבוררות אינו דבר שבשגרה, אלא שמור הוא למקרים חריגים בלבד. עם זאת, אין מדובר בתנאי בלעדיו אין, ובפרט כאשר אותו גורם הינו חיוני להליך הבוררות וכאשר הסירוב לצרפו להליך צפוי להוביל לפיצול הדיון בסכסוך ולהכבדה על בירורו הענייני, באופן שיש בו כדי לסכל את הליך הבוררות.
בקבלו את הטענה שהסכם הממון שבין בני הזוג שריר וקיים, פוסק השופט שנמנע הצורך להכריע אם מחצית מזוכות הבן/המשיב שייכות לאשתו לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 [3]
[4] מכוח האסוציאציה נזכיר, ששאלת תקפות הסכם בוררות, התעוררה גם במסגרת בתחום דיני הבוררות, כאשר תנאי מתלה בהסכם הכללי שבין הצדדים לא התמלא, ועלתה השאלה, האם עדיין תניית הבוררות שהיתה חלק מההסכם הכללי, ממשיכה להתקיים.
שופט ביהמ”ש העליון יורם דנציגר בפסה”ד רע”א 4986/08 TYCO BUILDING SERVIES נ’ אלבקס וידיאו בע”מ ו- מגאסון אלקטרוניקה ובקרה בע”מ, פסק ש”ככלל, כאשר אי החוקיות נוגעת לחלק מתניות החוזה ניתן להפעיל את “כלל העיפרון הכחול” הקבוע בסעיף 19 לחוק החוזים, שלפיו ניתן להפריד בין החלקים הפסולים שבחוזה לבין החלקים התקפים שרק הם יישארו בתוקף. אף לי הזדמן להביע את עמדתי בסוגיה זו בעבר כשציינתי כי “כידוע, אין בביטולו של חוזה כדי להביא בהכרח לביטולה של תניית בוררות הכלולה בו… תניות בוררות, מעצם טבען, נועדו לחול במקרים רבים גם במקרה של ביטול החוזה ולחייב את הצדדים לחוזה גם לאחר הביטול”.
ובאופן דומה אומר גם כב’ השופט שינמן בענייננו: “העובדה ש”תקלה” בהסכם הביאה לפתיחת הליך זה, אין בכך כדי לאיין את המטרה והתכלית של הסכם הגישור – סיום וסילוק כל המחלוקות בכלל והתלויות ועומדות בבתי המשפט בפרט”.
[5] חוק המתנה, תשכ”ח – 1968
התחייבות לתת מתנה
- (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.